הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשת בלק נחשפת לפנינו אחת הדמויות המתועבות ביותר בעולם התנ"כי, בלעם הרשע. בלעם, מאגיקן מקצועי, שונא ישראל ואורקל שכיר, מתגלה כנביא בעל שיעור קומה, המסוגל לשאת משלים א-להיים פעם אחר פעם, בעלי תוכן ורעיון נשגבים.
אולם, שאלה אחת מנסרת בחללו של עולם מני אז, והיא האם יתכן שאיש כה מתועב היה נביא? האם אין דרישות סף מוסריות של יראת שמיים ואהבת אדם שנדרשים בכדי שאדם יוכל לתקשר עם א-להיו? האמנם הנביא יכול להשכיר את שירותיו לכל המרבה במחיר, ולשמש שכיר חרב רוחני נגד אומות שלמות? חשוב לציין שעל אף שמאמציו של בלעם סוכלו ב"ה, בבואו לתקוף את ישראל, ברור שבלק לא היה שוכר אותו ומבקש את שירותיו אלמלא חשב שיש לו יכולת לבצע את זממו. כלומר, סביר להניח שהמקרה עם עם ישראל לא היה הפעם הראשונה בה נתבקש בלעם לספק את שירותי הנבואה שלו למטרות פוליטיות מתועבות פחות או יותר (אם כי יותר מסביר להניח שזו היתה הפעם האחרונה בה מאן דהוא נזקק לשירותיו).
שאלה זו מתנסחת היטב בידי רמב"ן על המלים: "וישם ה' דבר בפי בלעם" (במדבר כג, ה):
"יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים, אך השם מלא אותו דברים, ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר, כי יצאו הדברים מפיך. ואולי כן דעת רבותינו שאמרו (תנחומא בלק יב) 'עיקם את פיו ופיקמו כאדם שקובע מסמר בלוח. ר' אליעזר אומר מלאך היה מדבר, ר' יהושע אומר מסמר של ברזל […] '. ואינו נכון בעיני, בעבור אמרו (להלן כד, ד) 'שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה', אבל טעם 'וישם' – הלמוד, שלמדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר".
רמב"ן מציג את שתי העמדות. תחילה – בלעם לא היה נביא ולא בן נביא, וכל דבריו היו הבל ורעות רוח. בשל כך הקב"ה היה צריך לבצע פה מעין נס, ולהשרות את שכינתו על בלעם לטובת נבואה חיובית על עם ישראל. אולם, רמב"ן כלשעצמו מציג עמדה זו כדעתו של המדרש. הוא סובר אחרת, ואכן חושב שלבלעם היו יכולות נבואיות. הסיבה שבגינה השתמש הכתוב כאן בלשון החזקה של "וישם ה' דבר בפי בלעם", היא בגלל שהקב"ה ביקש לוודא שבלעם לא יעז להתנבא אחרת (האם יכול היה?!), ולכן לימד אותו ושינן איתו את תוכן הנבואה.
עם הרמב"ן מסכים גם הרקנאטי. לדעתו, נבואתו של בלעם ינקה דרך קבע ממעיינות הדין. אולם, הקב"ה עשה נס בעת נבואתו על ישראל, והעניק לו שפע ממעין הרחמים. באמצעות מעשה זה הצליח הקב"ה לתמרן את נבואתו של בלעם, ולרוקן אותה מתוכנה המקורי. עלה לנו שוב, שלבלעם כח עצמאי, יש לו מעמד אוטונומי כנביא, המתנבא ברצונו על מה שיחפץ. במקרה זה התערב הקב"ה בנבואתו (אם באמצעות שינון, ואם באמצעות שינוי מקור הנבואה), ומנע ממנו להתנבא כמו שיכול היה, וכמו שרצה.
מנגד, עמדת חז"ל המתוארת בדברי רמב"ן מבקשת להציב רף מוסרי גבוה לנבואה. הנבואה איננה שורה אלא על חכם, גבור ועשיר (שבת צב, א), כי תכונות האישיות הללו מאפשרות לאדם לעמוד בצורה ראויה מול הקב"ה, ולקבל ממנו שפע למען העולם. כך כותב גם הרמב"ם, בהלכות יסודי התורה ז, א:
"מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו, שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא […] מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר".
עמדתו החינוכית של הרמב"ם, הקובעת שאין נבואה למי שאינו ראוי, נוגעת בליבת מושג הנבואה. הנבואה היא שיח של הקב"ה עם האדם, ולא כלי שהאדם יכול להשתמש בו כאוות נפשו.
(בלק תשסט)
