פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)המפגש המחודש עם פרשת השבוע מזמן לנו בכל שנה חוויה חדשה. פסוקים שנקראו על ידינו עשרות ואולי מאות פעמים בשנים עברו, מקבלים לעתים משמעות חדשה בקריאה חוזרת שלהם, במקום ובזמן אחרים. כך, במיוחד, לנוכח מאורעות השעה והסערה שבחוץ.
למרבה הצער ולמגינת לב, המלחמה הקשה והנוראה שאנו מצויים בעיצומה, כמו גם מעשי הטבח והחמס (תרתי משמע), האונס והעינוי שחווינו בשמחת תורה לפני פחות משנה, מְחַיִים מחדש את פסוקי הקללה שבפרשת "כי תבא", ומעוררים חִיל ורעדה, "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה, וְלֵב נָמֵס, וּפִק בִּרְכַּיִם, וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם" (נחום ב, יא).
כל אחד מפסוקי קללת התוכחה, וכולם יחדיו, מצטרפים למחזה רע, קשה, מחריד ומזוויע. חלקם מקבל משמעות עוצמתית, כפולה ומכופלת, לנוכח מאורעות השבעה באוקטובר והימים שלאחריו.
כך, למשל, הפסוק " בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ…".
במהלך דיוני הוועדה הציבורית למתן מענה לנפגעי השבעה באוקטובר, שניתנה לי הזכות לעמוד בראשה, הופיע בפנינו אחד העֵדים, איש בא בימים. הוא סיפר לנו, בלב שבור ובקול חנוק מדמעות, על שעותיו האחרונות של בנו היקר, שהיה כלוא בתוך מכוּלַת אשפה גדולה, עם חמישה עשר מחבריו, במשך שעות ארוכות, עד שכדורי המרצחים הנתעבים השיגו גם אותם.
בהקלטה המצמררת שהשמיע לנו (שנחשפנו אך לדקות בודדות ממנה), שנעשתה ב"זמן אמת", בזמן שבנו ועמיתיו היו כלואים בתוך המכולה, ניתן לשמוע היטב את הכדורים השורקים ללא הרף מסביב, את קולות הנפץ, את צעקות הקריאה הנואשות להצלה של הלכודים בתוך מטמנת המוות. זעקות שבר – ואין להם מושיע. "וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ…".
"קולות אלה מלווים אותי כל העת", סיפר לנו האב, "בקומי בבוקר, במהלך היום ובכל הלילות האיומים, מסויטים וטרופי שינה".
וכמין הד עונה לעומתו הפסוק "בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי", פסוק שהעלה לנגד עינינו את המראה הנורא של חמש שבויות, חיילות צה"ל צעירות, ששירתו כתצפיתניות בגבול עזה, יושבות חסרות אונים מול שוביהן, חבולות ומושפלות, לאחר שעברו מסכת נוראה של מעשי אונס והתעללות במשך חודשים. כך גם צמד התאומים החמודים הקטנטנים לבית ביבאס, המצויים בשבי החמאס מאותו יום מר ונמהר, וגורלם לא נודע. דיוקנם מציץ אלינו מכל עבר, אך קולם לא יישמע. כל המאמצים שנעשו עד היום לחלצם משביים טרם נשאו פרי.
למראה מעשי הזוועה, שעשו באותו יום המחבלים הארורים, מעשי אונס וביזה, עינוי ושרפה, הרג וחנק, שרפת אנשים חיים, כריתת ראשים ואיברים של אנשים, נשים וטף, עולה ובוקע כמאליו הפסוק "גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן".
בדומה לפסוקים אחרים בפרשת התוכחה (ראה להלן), גם בפסוק זה נעלם-נאלם קולם של הפרשנים המסורתיים. למעט תרגומי המקרא, אין בידינו דברים בעניינו משל המפרשים הקלאסיים.
אכן, דומה ששתיקה זו אומרת הכל. "אין דבר זועק יותר מלב שבור", אמר רבי מנדלי מקוצק, ודממת המפרשים זועקת. וכי צריך עוד פירוש למראה אותו "גּוֹי עַז פָּנִים", חצוף נטול גבולות ועכבות, "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן"?
אחר שידענו כל אלה, היִיפָּלֵא שנתקיים בנו מקרא שכתוב בהמשך (דברים כח, לד) "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה"?
אכן, נהיינו "משוגעים". לא רק ממראה עינינו, אלא גם מן הקולות, והריח, והצלילים, והאֵפֶר.
ריח גופות המוטלות בשדה כדוֹמֶן על פני האדמה, קולות צעקה שאינן נשמעים, ריח מר של בתים שרופים, ואֵפֶר הנזרה לכל רוח של חפצים, וספרים, וצעצועים, שאתמול היו חיים שלמים והיום כָּלוּ באֵש ועלו השמיימה.
ושמא אין זה מקרה, שגם כאן, פרשני המקרא הקלאסיים, דוגמת רש"י והאבן עזרא, הרמב"ן והספורנו, שבפסוקים אחרים מאריכים בדברים, נעלמים-נאלמים דום בפסוק זה ואינם מפרשים דבר. שהרי לעתים, די בתמונה אחת השווה יותר מאלף מילים, "ומראה עיניך אשר תראה" – מייתר את הצורך בדברים. הוא אומר הכול.
עיון במופעיו השונים של מונח זה במקרא, נדירים למדי, כמו גם בהטיותיו השונות, דוגמת זו המופיעה בפסוק אחר בפרשת הקללה (דברים כח, כח) "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן ", אינו מלמד הרבה על טיבו המדויק.
גם התרגומים השונים למקרא, נותרים במבוכת-מה לנוכח השימוש במונח הלא שכיח: "והיית משוגע". לא עצוב, לא מדוכדך, לא אפאטי חסר-מעש, לא בעל תיאבון לאו-בר-כיבוש לנקמה. "משוגע". הא ותו לא. מקצתם, כגון אונקלוס, פירושו כמונח נרדף ל"שוטה". אחרים, דוגמת התרגום המיוחס ליונתן (ירושלמי), הרחיבו מעט: "וְתֶהֱווֹן מִשְׁתַּטְיָין, מִפּוּרְעֲנוּתָא וּמִן מֶחְמֵי עֵינֵיכוֹן דְתֵיחְמוּן תְּזוּעוּן", תהיו לשוטים מכוח הפורענות, ומכוח מראה עיניכם תתחילו לנוע, לזוע, לזוז. גם התרגומים הלועזיים למיניהם אינם מוסיפים הרבה בעניין זה. חלקם, מתרגמים את המונח כמשמעותו בלשון ימינו ("The sights you see will drive you mad").
בדומה למונח עמום אחר שמופיע בפרשה, "תמהון לבב", אפשר שגם ה"שגעון" אינו ניתן להגדרה מדויקת. בדומה למשל הפיל או הברווז, גם כשאינך יכול להגדירו, עדיין אתה יכול לזהותו: "אם הוא נראה כמו שיגעון, ומריח כמו שיגעון, והולך כמו שיגעון, ומשמיע קולות של שיגעון – זהו שיגעון".
ה"שיגעון" אינו ניתן להיכלא במסגרת לשונית מצומצמת. הוא ביטוי לבלבול, טירוף, רוח עוועים, אובדן דרך, קהות חושים.
כל אלה, ועוד רבים אחרים, הם ממאפייני הנפגעים – בגוף ובנפש – ממאורעות השבעה באוקטובר, מנהיגים ופשוטי עם כאחד.
המשימה והאתגר הגדולים הם בהיפוך הכוונות.
כנגד "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם, וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים כח, סג), יש לשנות את כיוונם של ההגאים בספינה במאה ושמונים מעלות, ולשאוף לפסוק האחר, רווי האהבה ומעורר התקווה: "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים כג, ו).
