הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשתנו מצויה ברכת הכהנים המופלאה, האמצעי של הקב"ה לשדר לישראל ברכה מילולית קבועה ויומיומית, דרך אחיהם הכהנים. תוכנה של ברכה זו עלום במקצת, סגנונהּ שירי, ולפיכך – מחייב פרשנות. ואכן, רבים הם הפרשנים שביקשו למצוא את הסוד של הברכה, את הנקודות המרכזיות בהן היא נוגעת. לכבוד הפרשה, ולכבודו של חג השבועות הממשמש ובא, חג מתן תורתנו, נביא כאן ביאור קצר על הצלע האמצעית של הברכה (במדבר ו, כה): "יאר ה' פניו אליך ויחנך".
רק אחרי שנקבל מושג מהם ה"פנים" הא-להיות המדוברות בפרשיה (שחוזרות על עצמן פעם נוספת בהמשך, "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"), ניתן יהיה להבין מהי הארת הפנים.
ואכן, רבותינו הקדמונים התחבטו כבר בסוגיה פרשנית זו. ראש וראשון הוא האונקלוס, שכדרכו בקודש מבקש להרחיק כל מושג של הגשמה מעם הבורא. לפיכך, ביטוי כמו "פני" הא-ל יחייבו למצוא פרשנות אלגורית, בכדי להרחיק את העם מתפיסה פשטנית ורדודה. כך מתרגם אונקלוס את הפסוק: "ינהר ה' שכינתיה לותך, וירחם יתך", או בעברית: "יאיר ה' שכינתו אליך, ויאהב אותך". כולנו מבינים שמדובר בפרשנות, שאיננה בהכרח מבטאת את פשט הכתוב, אך היא בהחלט מרחיקה אותנו מתפיסה מעוותת של פני הא-ל. בדרך שונה, ובהשראת הספרי, מתרגם התרגום הירושלמי: "יַנְהַר ה' סְבַר אַפּוֹי לָךְ בְּמֵעַסְקָךְ בְּאוֹרַיְיתָא וְיִגְלֵי לָךָ טְמִירָן וְיֵיחוֹס עֲלָךְ". כלומר, "יאיר ה' את סבר פניו לך בעוסקך בתורה, ויגלה לך סודות, ויחוס עליך". צריך להבין שכוונת התרגום גם היא מרחיקה את ההגשמה, שכן הפנים כאן מתורגמות לצורת התנהגות, ולא לאיבר פיסי. הווה אומר, הא-ל יגרום להצלחתנו בלימוד, בכך שיקבל אותנו בלומדנו בסבר פנים יפות. ומהו אותו סבר פנים יפות? ההצלחה בלימוד סודות התורה!
המרתק בחידושו של התרגום הירושלמי הוא שבניגוד לפרשנות של אונקלוס, הברכה איננה פעולה א-להית אוטומטית. הברכה הזאת, לפי התרגום, מחייבת אותנו להתאמץ. מי שייגע את כוחותיו בתורה – יאיר לו ה' פניו. ההארה איננה חיצונית לתורה, היא בתוך לימוד התורה עצמו. ההארה היא ההתקדמות הרוחנית, בה ינסה האדם להגיע למעלות רוחניות נשגבות. ההארה היא הצלחה בדרך בה האדם בוחר, ולא מעורבות א-להית בחייו של האדם, באתערותא דלעילא (בהתעוררות מלמעלה). כך גם הספרי, שהסביר שההארה המדוברת היא מאור התורה, עליו נאמר "כי נר מצוה ותורה אור".
בימים של ערב קבלת התורה, מן הראוי לבחון את טיב הקשר שמתפתח בינינו לבין הקב"ה במעמד זה. המהר"ל מפראג, שהקדיש לשאלה זו את אחד מספריו המופלאים ביותר, "תפארת ישראל", מסביר (פרק מז; כל זאת כחלק ממהלך מורכב ומשמעותי יותר מאשר זה שנפרט כאן, כמובן) שהתורה קרויה אור בשל העובדה שהיא כולה שכלית ומופשטת, ואיננה מחוברת לחומר. החומר, אטום ועכור מיסודו, הוא ביטוי של העדר תבונה. הוא המושך את האדם לדיוטות התחתונות של המציאות. לפיכך, המשלתו היא בהעדר, בחשיכה. מנגד, התורה מבקשת למלט את האדם ממעבה החומר בו הוא נתון, ובעשותה זאת היא מבצעת בו פעולה של הארה, זיכוך, ולכן היא משולה לאור.
אמנם, יטען הטוען שהתורה אכן פועלת באדם פעולה נשגבת, אולם מיהו זה שיכול לזכות למדרגה כזו? רק בודדי בודדים, חד או תרי בדרא (אחד או שניים בדור). על בעיה זו עונה המהר"ל במילותיו הראשונות של הספר:
" 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל' – הכתוב הזה רוצה לומר, כי התורה חפץ מונח כל הרוצה לזכות בה יזכה בה, ולכך לא אמר 'אשר שם לבני ישראל', רק 'לפני בני ישראל', כמו דבר המונח לפני כל הרוצה לזכות – זוכה בה.
ולא יאמר האדם כי התורה לא נתנה רק לגדולי החכמים שהם רחוקים מן הטעות, אבל התורה נתנה לכל! ולא יאמר גם כן, אולי אשגה בתורה. ודבר זה פירשו במדרש (שיר השירים רבה פ"ב) 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה', רבי יונה אמר: שני חברים העוסקים בהלכה, זה אומר בית אב של הלכה, וזה אינו אומר בית אב של הלכה, אומר הקב"ה 'ודגלו עלי אהבה'.
אמר רב אחא, עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון 'ואהבת' – 'ואיבת', אמר הקב"ה 'ודגלו עלי אהבה'… ומפני זה נראה כי הברכה על למוד התורה לעסוק בדברי תורה, ואין מברכין ללמוד תורה".
המהר"ל עונה בסדרת תשובות, שכולן יונקות משורש אחד. ראשית, התורה נתונה לכולם, חכמים כטפשים, גדולים כקטנים. אולם היא מונחת לפנינו. היא תובעת שנרים אותה, שנתעסק בה. יתר על כן, הקב"ה מקבל באהבה ובשמחה אף את אלו הטועים, השוגים בפרשנותה של תורה (כמובן שאין הכוונה למי שמתעלם בזדון מההדרכות ההלכתיות שהורונו גדולי ישראל לדורותיהם, אלא למי שמתקשה בלימודו, ולפעמים אף מסיק מסקנות לימודיות מוטעות), באהבתו הגדולה אלינו. שלישית, מלמד מהר"ל שלא די שהתורה ניתנה לכלל ישראל, בלא קשר לרמתם, ולא די שהתורה נחשבת כנלמדת גם אם נעשות טעויות בהבנתה, אלא שהברכה שכלל ישראל מברכים בעת לימוד התורה – נוסחהּ אחיד, והוא מיושר לפי קשיי הלמידה של הכלל, ולא במתכונת הלימוד העילאית של הפרטים.
בקביעה של מהר"ל שהברכה היא על עצם ההתעסקות, ללא קשר להישג הלימודי הנדרש, הוא מגלה שאכן כוונתו שבכוחה של התורה להאיר, לקדם את האדם באשר הוא, ואף אם איננו מסוגל לדלות מהתורה את מלוא עומקה ורעיונותיה.
למדנו מכאן על מידתו של הקב"ה, המשווה גדול לקטן, שלפניו אין משוא פנים. אף גדולי ישראל נדרשים לעטות על עצמם ארשת כנה של ענווה לפני הלימוד, ולהכיר שגם הם מסוגלים לטעות, וגם כאשר הם לומדים בגדלות ובעוצמה, הם מברכים כאחרון היהודים, הלומד מתוך חוסר הבנה וטעות. התורה איננה נחלת בודדים, וכל ניכוס שלה פוגם במהותה ככוללת, כמייצגת רצון א-להי קדמון ובלתי משתנה.
יתכן שזו היא גם כן הארה מהארות התורה, ההבנה שכולם בכלל, שלכולם מקום בלימוד, ש"לא ידח ממנו נדח" איננה סיסמה בעלמא, כי אם מסגרת רוחנית בה עוצבו דברי התורה, לכלל ישראל. בימים אלה מן הראוי להרבות תורה בכל דרך שהיא, בהפצתה בקהלים רחבים ככל האפשר, אף לאלה שאינם דורשי התורה וחובשי ספסלי בית המדרש. צריך לחתור להעצמת המגע של התורה עם כל שכבות האוכלוסיה. יתר על כן, צריך לקדם, לסייע, לתמוך ולזרז כל יוזמה של לימוד תורה, לחילוניים, מסורתיים ודתיים, לא להיות בררנים באשר לאופי הלומדים, ולא לתהות יותר מדי על כוונותיהם. המגע עם תורתנו הקדושה מוליד הארה. ולבסוף, בל נשכח, מאור שבה גם מחזירו למוטב.
(נשא תשסח)
