הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)פרשת חקת מתארת הרבה מעלילותיהם של ישראל במדבר. בין השאר מתארת הפרשה, לקראת סופה, את מלחמות ישראל בעבר הירדן, נגד האמורי והמואבי והאדומי. בין הפסוקים הללו מסתתרת לה מלחמה סמויה, שחז"ל לימדו עליה יותר משגילתה התורה (במדבר כא, לא-לב): "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי. וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם".
והנה, המתבונן בתורה ובנ"ך לא ימצא פירוט על מלחמת יעזר המוזכרת בפסוק, אלא רק שימוש ביעזר כנקודת ציון לנחלת שני השבטים והמחצה בעבר הירדן. לאן נעלמה מלחמה זו, שכפי הנראה משה רבינו לקח אותה ברצינות, שהרי שלח מרגלים לרגל אותה, ולכד את בנותיה (ומכאן שהיתה זו עיר גדולה, שהרי היו לה פרברים ועיירות שמקיפות אותה).
המדרש מגלה לנו טפח וטפחיים על אודות מלחמה מופלאה זו (במדבר רבה, חקת, פרשה יט):
"וישלח משה לרגל את יעזר – אותן מרגלים זריזין היו, אמרו בטוחין אנו בתפלתו של משה, וכבר שלח מרגלים לשעבר והביאו תקלה. אנו לא נעשה כן, אלא בהקב"ה נאמין ונעשה מלחמה. עשו כך והרגו את האמורי אשר בה".
פירוש נאה זו מוזכר גם אצל רבותינו הפרשנים (ראו רש"י על אתר), אך קיימת גם מסורת אחרת, שמופיעה בבעל הטורים על אתר: "ויורש. כתיב ויירש. שלא הוצרכו להורישם אלא ברחו מעצמם". גם זה פירוש נאה, וניתן בדוחק להכניסו ללשון המדרש, בהסבר כיצד זה המרגלים הבודדים הצליחו להביס עיר שלימה, ואמנם בני עיר זו כנראה ראו צל הרים כהרים, ומוראם מפני ישראל הוביל אותם לנוס על נפשם הגם שעוד לא עלה עליהם הכורת, ומשה רבינו טרם שלח אליהם את מיטב אנשי המלחמה שלו.
פירוש ממוצע שעוזר להסביר את האפשרות של כיבוש עיר כה גדולה בידי כמות כה קטנה של אנשים מצוי אצל ר' עובדיה ספורנו, שמבאר: "וילכדו בנותיה. המרגלים ששלח משה לכדו את בנות יעזר. ויורש. משה אחר כך הוריש את האמורי אשר ביעזר ".
ביאור נאה נוסף לסוגיה מצוי בפירוש ר"י אברבנאל, שעמד גם על מנגנון שילוח המרגלים, שלימים למד ממנו יהושע בן-נון – בחשאי, רק בין משה לבינם, ולא בפומבי, מול כל העדה:
"והיה מצדקת המרגלים ההם שלא די שתרו את הארץ אבל גם לכדו בנותיה, ומשה לכד את העיר אחר כך. ואמנם איך שני אנשים או שלשה לבדם לכדו העירות ההם? יהיה לפי שהמלחמה היתה בשדה, והגברים מתו, ונשארו הנשים והטף בעירות, שלא יכלו להלחם. ובזה הדרך לכדום".
כיוון רעיוני נוסף לסוגיית מלחמת יעזר מצוי באחד מספרי החסידות המתוקים מדבש, "תפארת שמואל" לר' שמואל צבי דנציגר, האדמו"ר השלישי מאלכסנדר. ר' שמואל צבי היה אחיו של ר' ירחמיאל ישראל יצחק דניצגר (מחבר "ישמח ישראל", ספר היסוד של החסידות), ושניהם היו בניו של ר' יחיאל דנציגר, האדמו"ר הראשון לבית אלכסנדר. חסידות זו, שספגה מכה אנושה במהלך השואה, שכן כמעט כל מנהיגיה הרוחניים היו בין הנספים, השתקמה בעשורים האחרונים, אך טרם חזרה לבכורתה. עם זאת, מורשתה הרוחנית המפוארת משמשת בתי מדרש חסידיים רבים, בזכות ההגיון הפנימי העמוק של המחברים, וגדלותם התורנית.
בהקשר שלנו מבקש התפארת שמואל לבחון את מהות וטיב מפעלם של המרגלים שנשלחו לרגל את יעזר. המדרש, כאמור, מעיד על אמונתם הגדולה בבורא עולם, ונחישותם להמחיש את כוחו המוחלט של בורא עולם בירושת הארץ. וכך כותב התפארת שמואל (לפרשת בלק, ד"ה או יבואר בסגנון הנ"ל):
"על פי דברי קדושת אדוני אבי ומורי הנזכרים לעיל, שכל זמן שהאדם מקיים 'שויתי ד' לנגדי תמיד', שיודע שכל ענין חיות שיש באדם הכל היא הכח והחיות השי"ת, מחלק השי"ת שנפח בקרבו, ומסתכל בעין פקיחא, בעין השכלי, שכל תנועותיו וכחיו וחמשה חושיו הכל יהא מד' ומכחו […] וכחו ועזרתו היא אין סוף ואין חשבון למעלה מטבע ומהשגת שכל אנושיי ואיננו מהרהר אחרי השי"ת ומקבל הכל באהבה אז המה מתגברים על הכל, שנעשה מושל על הטבע, וזוכה להישועה אף למעלה מהטבע, ואזי כשבאו למלחמת ארץ ישראל זכו לאמונה שלימה לבחינת מסתכלין כלפי מעלה, וכמו שכתב המדרש סוף חקת על הכתוב וישלח משה לרגל את יעזר […] והיינו שזכו לבחינת מסתכלין לכפי מעלה, ומה גם כשבאו לארץ ישראל, 'ואוירא דא"י מחכים', ועיקר החכמה שזכו לאמונת ה' שהאמינו בנפלאותיו, ולא היה מחשבים ואומרים שהוא פעולת ידיהם וכחם […] ובעבור זה זכו להישועה אף למעלה מהטבע ומהשכל".
דברים מלהיבים אלה מלמדים אותנו על כוחה של מלחמת יעזר כבנין אב לכל מלחמות ישראל, ולכל מאמץ רוחני בארץ הקודש.
(חוקת תשעב)
