הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')עשרים וארבעה אלף איש מתו במגפה שפרצה בשטים, לאחר שבני ישראל זנו עם בנות מואב ונצמדו לאלוהיהן. הגיבור החיובי שזכור לטוב מאירוע נורא זה הוא כמובן פנחס, אולם מי היו האשמים במגפה קשה זו? לאור התיאור בתורה ודברי חז"ל ברצוני להציע חמש תשובות.
א. גרוע מכולם היה זמרי בן סלוא שלקח מדיינית לעיני משה ולעיני כל ישראל, בעת שחרון אף ה' על ישראל כבר היה בתוקפו, ובכך הציב שיא שלילי של חטא חמור במזיד ובפרהסיה.
ב. זמרי אמנם הרחיק לכת בחוצפתו, אולם גם "העם" נפל בחטאים חמורים: "וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב, וַתִּקְרֶ֣אןָ לעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן". הכינוי "העם", שחוזר שלוש פעמים בפסוק, מדגיש שהחוטאים היו אנשי השוליים מהמון העם ומדלת העם מבחינה רוחנית. כך מלמד המדרש: "כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא: 'ויהי העם כמתאוננים', 'וידבר העם בא-להים ובמשה', 'ויבכו העם בלילה ההוא', 'עד אנה ינאצני העם', 'וירא משה את העם כי פרוע הוא', 'ויקהל העם על אהרן', וכן כולם" (במד"ר בלק, כ, כג).
ג. באופן מיוחד חטאו בני שבט שמעון, שכן, לדברי מדרש תנחומא (כא) הם שיתפו פעולה עם החוטא הגדול זמרי, וגוננו עליו מפני פנחס. אחרי שפנחס הערים עליהם והרג את זמרי, עמדו כל בני שבטו לפגוע בו, ורק בנס זכה פנחס להינצל.
ד. אחריות מיוחדת הייתה למנהיגי העם. משה הצטווה: "קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם", ור' יודן מפרש: "ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם" (במד"ר, שם).
ה. אשמה מסוימת הייתה לכל בני ישראל. אמנם "העם" הנחות החל בחטא, אולם בהמשך מזכירה התורה עשר פעמים את "ישראל" בהקשר לחטא ועונשו. אפשר שהאנשים הנורמטיביים בבני ישראל נגררו אחרי אנשי השוליים מקרב "העם", ואפשר שבני ישראל כולם נחשבו לבעלי אחריות מסוימת, בשל עיקרון הערבות ההדדית. חז"ל הסבירו את דברי התוכחה: "'וכשלו איש באחיו' – איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט, א). מסיבה זו כאשר מעל עכן בחרם במלחמת יריחו נאמר: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם… חָטָא יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז'), שכן כל ישראל חבים וערבים בחטאו של אדם אחד, עכן (סנהדרין מג, ב).
*
שאלת האחריות למגפה שבה ומנסרת בחלל עולמנו בימים טרופים אלה, ונראה שכל חמש הדרגות שמנינו במגפת המדבר תקפים גם לנגיף המדובר והלא מודבר. יש בודדים העושים מעשה זמרי ורשלנותם עולה זדון. רבים יותר נמנים עם "העם" שבשוליים, המזלזלים בהוראות וטוענים שהכול דמיונות, הפחדות וקונספירציות. אחריהם באים אותם שמגוננים על המתרשלים, ומצדיקים את זכותם לעשות כעולה על רוחם. אחריות מיוחדת יש למנהיגים, "ראשי העם" שלא מיחו די הצורך, ואולי התעלמה מהם הלכה והנחיה מצילת חיים שיכלו לקבוע או תובנה חשובה שיכלה לשנות את העקומה. לבסוף יש אחריות מסוימת לכל אזרחי ישראל מדין ערבות הדדית, המחייבת אותנו לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע את התפשטות המגפה. אל לנו לעמוד מנגד; עלינו ללמוד מפנחס להתערב, אך בדרכי שלום, כדי ליישם הוראות להגביר זהירות ולעשות כל אשר לאל ידינו, כדי שיתקיים בנו במהרה: "וַתֵּֽעָצַר הַמַּגֵּפָה".
(פנחס תשפ)
