ד"ר יצחק קניגסברגמשחר ההיסטוריה האנושית ועד ימינו, כמעט בכל התרבויות, הייחוס המשפחתי הלך אחר האב. היהדות אינה יוצאת מהכלל, וכך מצינו בפרשת השבוע את העדות לכך: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א').
"לבית אבתם – מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו" (רש"י ), "כי משפחת האם אינה קרויה משפחה" (אבן עזרא). וכן: "לבית אבותם – לומר לך שנקראו בשמות אבותם" (בעל הטורים).
בכל דיני הירושה וההורשה, ובייחוסו של הבן אם כהן הוא או לוי או ישראל, הולכים אחר האב. שמות הדמויות בתנ"ך נושאים את שם האב כמעט בכל המקרים (נחשון בן עמינדב וכו'). לאור כל זאת תמוה מאד, מדוע נקבע בהלכה שהזהות היהודית הולכת אחר האם: "עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טו,ג'), וכך פסק גם השו"ע , לאמור: יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, הגם שאביו הוא גוי ?
את השינוי בייחוס הזהות אחר האם בעם היהודי, נוטים לייחס לעזרא (פרק י') : "וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים (הנוכריות) וְהַנּוֹלָד מֵהֶם … וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה". הוא ראה בילדים שנולדו לנוכריות, גויים גמורים שיש להרחיקם מעם ישראל, יחד עם הנשים הנוכריות, הגם שאבות הילדים הללו היו יהודים.
המקור הנוסף לעקרון היוחסין לפי האם נלמד מן הפסוק: "ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנֶך. כי יסיר את בנך מאחרַי ועבדו אלהים אחרים – אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: דאמר קרא: 'כי יסיר את בנך מאחרי' – בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, אלא בנה". כלומר, הבן מתייחס לאמו בכל מקרה, והדברים אמורים אף בבן ישראלית מנכרי, שנחשב כישראל, כמֵמרת האמורא רבינא: "אמר רבינא: שמע מינה בן בתך הבא מן הנוכרי קרוי בנך" (קידושין סח ע"ב).
השינוי הזה בגישת חז"ל, בא כנראה על רקע ריבוי הילדים מזוגות מעורבים, בתקופות שהוזכרו לעיל. בתקופת עזרא יהודים רבים נשאו נוכריות, וגם יהודיות נישאו לנוכרים בגלות בבל ופרס. בתקופת שלטון רומי הגברים היהודים נרצחו והנשים היהודיות נלקחו על ידי חיילי הלגיון הרומאי. הייתה קיימת סכנה של אובדן הזהות היהודית בתקופות אלה, ולכן תיקנו את תקנת היוחסין אחר האם, שהוגבלה לזהות היהודית בלבד, ואינה נוגעת לייחוסים האחרים כגון ירושה, מעמד אישי (כהן, לוי , ישראל), והשם, שהולכים אחר האב. מטבע הדברים, קל יותר להגדיר את אם הילד – יולדתו, מאשר את אביו – מולידו.
בעידן המודרני קל מאד לענות על שאלת ספק אב ביולוגי, בנסיבות שבהן ספק כזה מתעורר.
קיימות שיטות מדעיות אחדות, אשר בעזרתן ניתן לשלול אבהות, או אף לקבוע קשר של אבהות בין גבר לבין הילד באופן חיובי: בדיקות הזהות בדם, בדיקת רקמות, והבדיקה האמינה ביותר : בדיקה על סמך גנטיקה מולקולארית.
בשיטה זו בודקים את מבנה ה DNA , היינו החומר התורשתי המצוי בכרומוזומים. מבנה DNAהינו אוניברסלי, ולכן אותם מרכיבים כימיים משותפים לכל היצורים החיים. יחד עם זאת קיימת ייחודיות של ה – DNA, המתבטאת ברצף שונה של אותם מרכיבים כימיים, בהם מצויים אזורים ייחודיים לכל פרט ופרט. לפיכך מהווים סמנים ייחודיים אלו כעין טביעת אצבעות מיוחדת של הפרט. לפי שיטה זו אפשר לברר את יחס הספק אב ליילוד, בוודאות קרובה ל-100%.
הבדיקות המדעיות הן עדיין טאבו אצל חלק מפוסקי ההלכה. חלק אחר מוכן לקבלן אותן כהוכחה מסייעת, בכפוף להוכחה הלכתית (חזקה, רוב בעילות אחר הבעל וכו'), במה שקשור לנושאי ירושה והורשה, אך שוללים בתוקף בדיקות מדעיות לקביעת ממזרות, כדי לא להרבות ממזרים בישראל.
(במדבר תשעה)
