חכמות היו, דרשניות היו

פרשת בנות צלפחד היא מן הפרשיות המופלאות בתורה. ראשיתה, בבנות בלי-שם. כל מה שיש להן הוא "ייחוס", הא ותו לא. היותן "בנות שֶל". בנותיו של "צלפחד, בן חפר, בן גלעד, בן מכיר, בן מנשה, למשפחות מנשה בן יוסף" (במדבר כז, א). רק לאחר תיאור שושלת משפחתית ארוכה ומפוארת זו, מופיעות לפנינו חמש היתומות בשמן המפורש: מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה. ועדיין כמעט ואיננו יודעים עליהן דבר. בנות כמה הן? כיצד נראו? מה לבשו? מהו אורח חייהן? האם אמן עדיין בחיים, ומהו שמה? מה מערכת יחסי הגומלין ביניהן?
לאחר פסוקים ספורים הופכות חמש האחיות לבית צלפחד (דמות טראגית כשלעצמה, שלא רק שמצאה את מותה במדבר, אלא שאף נדבקה בה תווית הגנאי בעולמו של מקרא, של אבו אל-בַּנַאת, ש"בנים לא היו לו") ליחידה מלוכדת ומגובשת של נשים דעתניות, הניצבות על רגליהן שלהן, בזכות עצמן ולא בזכות אבות (או אמהות), פרקליטות מזהירות, שחכמים העידו עליהן כי "חכמות היו, צדקניות היו, דרשניות היו".
בזכות בנות צלפחד, נשתנתה ההלכה, ונקבעה לדורות על שמן, ובמקום שבו נאלם פיו של משה, קיבלו בנות צלפחד 'אישור' מפי הגבורה על צדקתן. פרשה זו רוויה במתחים, סמויים וגלויים. מתח בין נשים לגברים; בין אדם לבין אלוקיו; בין חמש בנות יתומות שזועקות כנגד העוול ואי הצדק מנהמת ליבן, לבין נביא, 'איש אלוקים' שהתורה נקראת על שמו ("זכרו תורת משה עבדי"); בין אליטה חברתית, מעמדית והנהגתית לבין 'עמך', שכביכול, נמצא בשולי השוליים של החברה, בנות לאב עבריין שתווית של גנאי נדבקה בשמו. נוכל למצוא בפרשה זו גם הלכה וגם אגדה, גם ספרות וגם דרמה, גם דיאלוג וגם מתח, גם יצירה משפטית וגם תיאור מרתק של דינמיקה ושינוי חברתי.
בערב הכניסה לארץ, בולט הנוף האנושי המקראי בחדגוניותו. עשרות ומאות שמות נמנים במפקד (במדבר, פרקים כו-כז), ולמעט שתי נשים 'היסטוריות', יוכבד ומרים, הנזכרות כבדרך אגב (במדבר כו, נט), אין ביניהם ולו אישה אחת! למותר לומר, שאף הנשיאים ששמותיהם מובלטים בפרשתנו (במדבר לד, יז-כח), כולם גברים הם. על רקע נוף גברי זה, זועקת עוד יותר תביעתן הנחרצת של חמש האחיות לקבל חלק בירושת אביהן ולהיות שותפות לנחלת הארץ. מעל פני השטח מתנהל דו-שיח מנומס, בטון שואל, כמעט מתחנן-מתנצל ("למה יגרע שם אבינו" – כז, ד), אבל מתחת לפני השטח מבעבעת יוֹרָה רותחת, ורוחשים כוחות וזרמים תת-קרקעיים שוצפים של מסורת ומשפט, חברה ותרבות שכל אחד מהם מושך לכיוון שונה.
דווקא היותן של חמש האחיות בנות "נטולות עבר", שאף עתידן מוטל בספק, דמויות אנונימיות, רווקות מבוגרות המתנהלות בדרכי המדבר עם כל העדה, מעצימה עוד יותר את עמידתן לפני כל שועי העם ומנהיגיו. בנות צלפחד אינן מפחדות. הן "עומדות". זקופות קומה וישרות גו. מֵישִירות מבט אל ראשי העדה. מדברות אליהם לא מתוך תחושת השפלה ורגש נחיתות אלא "בגובה העיניים". הן אינן מסתפקות בערכאות הנמוכות, בשרי העשרות והחמשים, המאות והאלפים. הן פונות ישר לראש הפירמידה, השיפוטית וההנהגתית. "משה, אלעזר הכהן, הנשיאים". אין להן גם מורא ציבור או פחד מקום. הן בטוחות בצדקתן ואינן יראות מאיש. גם לא מפני ה"מקום". אפילו קודש הקודשים, "פתח אהל מועד", אינו מפחיד אותן.
בשני משפטי מחץ קצרים, 36 מלים בסך הכל, נושאות חמש ה"יתומות" נאום משפטי מזהיר. טיעונן מחולק – כמעשה אמנות של פרקליטים מנוסים – לחלק עובדתי ולטיעון משפטי. והכל בשפה ברורה, שנאמרת במקצב סְטַקַטוֹ חד. חריף. נוקב. "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר". "אבינו מת במדבר". יש כאן גם ציון עובדה, אך אולי גם רמז לילדותן. יתמות. "אַחֵרוּת" (ושמא גם סבל ועושק המלווים תדיר את היתום המקראי?). "והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח". למרות ייחוסו החשוב, אבא – שנפטר לפני שנים הרבה, בעודנו ילדות קטנות – לא השתייך ל"עדת האצולה" של קורח שביקשה לקרוא תגר על מנהיגות משה. "כי בחטאו מת".
טיעונן של בנות צלפחד משקף גם יכולת רטורית מופלאה. הוא פונה בתחילה ללב ולרגש. "אבינו מת"."ובנים לו היו לו". אבינו, רחמנא ליצלן, 'אבי הבנות' היה, ואנה נוליך את הבושה? אכן, תוך כדי דיבור הן ממהרות להתעשת: "למה יגרע שם אבינו"? האמנם נגזר זכרו להיאבד מן העולם?
וכאילו לא די בכל אלה, שבה הדגשת גורלו הטראגי "כי אין לו בן". נימה חרישית. פיאניסימו שקט, שלו ורוגע. מים שקטים חודרים עמוק. אכן, אסור לתת לשקט זה להטעות. בנות צלפחד אינן מוכנות לוותר. הן לא מבקשות חסד. הן תובעות צדק. לא רחמים אלא דין. בתוך רגע הופכת האווירה הפסטורלית לנהר שוצף וגועש. קרשנדו רב עצמה, תובעני ומצווה: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו!".
לומד בעל דמיון יוכל לשער בנקל את תדהמתם של מנהיגי העדה, ובראשם משה רבנו אדון הנביאים, לנוכח התייצבותן של חמש האחיות. עצם הופעתן, הדרישה, הטון. לא ייפלא אפוא שלנוכח זאת ניצב אפילו משה רבנו, אדון הנביאים, רבן של ישראל, בחוסר אונים. אין לו תשובה. הוא מפנה את התביעה כלפי שמים. "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' ".
בשלב זה עוברות בנות צלפחד שינוי יסודי. המעבר חד וחריף. מ"בנות של", יתומות, רווקות באות בימים, ניצבות הן לפנינו: פרקליטות מזהירות, רטוריקניות מופלאות, מוכשרות, דעתניות, חכמות, פקחיות. דמויות העומדות על רגליהן שלהן. בחושיהם החדים, היו כמובן חז"ל ערים לכך. עד שהיללו וקילסו אותן: חכמניות היו, צדקניות היו, דרשניות היו.
הדרישה שקולה הדהד בעולם לא נותרה תלויה באוויר. לנוכח היעלמותו-היאלמותו של משה מהכרעת הדין, ניתנה התשובה מפי הגבורה. בראשיתה, באה פסקה מקדימה חשובה, המיוחדת לבנות צלפחד, ולהן לבדן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". "כן בנות צלפחד", אינו אמירה שגרתית בעולמו של מקרא. "כן" הוא מתן אישור, חותם של אמת שניתן להן על ידי לא אחר מאשר נותן התורה בעצמו, הקדוש ברוך הוא.
בפרשה זו יש מסר חשוב לעניין עמידתן העיקשת של הנשים על זכויותיהם. העוול – המשפטי, המוסרי, החברתי – שבהדרתן מנכסי אביהן, לא גרר את בנות צלפחד למצב של ייאוש או דכדוך. אפילו לא לפעולות מחאה, להתמרמרות קולנית בחדרי חדרים. במקום כל אלה, נטלו חמש האחיות את גורלן בידיהן, ועשו מעשה אמיץ ורב תעוזה. את מאבקן ניהלו בחוכמה, בתבונה ברגישות, במתינות ובאורך רוח. בנות צלפחד אינן ממהרות להטיל את האשמה על ה"ממסד הרבני". הם אינן מטילות עליו כתם ומוציאות דיבתו רעה בראש כל חוצות. להפך: הם פונות אליו, מציגות לפניו שאלה ("למה ניגרע"), מציבות בפניו אתגר.
כבהרבה מקרים אחרים, נותר ה"ממסד הרבני" אובד עצות. הוא מכיר בצדקת הטענות, אך אינו ממהר להודות בכך. הוא מודע לבעיה, אך אינו מוצא לה פתרון. לנוכח זעקתן-תביעתן של בנות צלפחד לשוויון (או, אם תרצו, בנוסח מודרני יותר: תביעה ליתר מעורבות בחיי הדת ובעולמה של תורה בכלל) הוא מוצא עצמו נבוך, מתגונן. רק "סייעתא דשמיא", כפשוטה וכמדרשה, לצד פרשנות יוצרת של הדין, המותאמת לצורכי הזמן והמקום, עשויה להביא עמה פתרון הולם. פתרון שייתן מענה לאפליה הקשה, שתהא בו תשובה הולמת לצורך בשוויון, אך במסגרת הדין ולא חוצה לו. אולי בניגוד לכל הציפיות, בעולמה של יהדות טענת בנות צלפחד לא רק מתקבלת בברכה של דיעבד, אלא זוכה למקום של כבוד, להערכה ותשבחות מלכתחילה.
בנות צלפחד זכו לכך שתיקבע בתורה פרשה על שמן. דיני הירושה שניתנו בסיני עוברים תמורה בעקבות פנייתן. בנות צלפחד הופכות להיות סמל, מודל ואבטיפוס לנשים כולן. הן פֶּה לכל המקופחים, לכל ה"אחרים", לעשוקים ולרצוצים. בנות צלפחד מוכיחות שסוף הצדק לנצח. דרכי בני אדם ועלילותיהם, מביאים לכך שלעתים מתעוותת שורת הדין, הצדק יוצא מעוקל, "מקום המשפט שמה הרשע", ומידת היושר נמצאת לוקה. ועדיין, סוף הכבוד לבוא. "כי גבה מעל גבה שומר וגבהים עליהם".