מכופפת למטה

בפרשת בהעלתך אנו שבים ועוסקים במנורה, אחרי קרבנות הנשיאים. במהלך הדיון הזה מתוארת המנורה שנית (במדבר ח, א-ד):
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה".
העלאת הנרות, ולא הדלקתם, עוררה רבים רבים מפרשני ישראל לדורותיהם, בנסיון להבין את השימוש בלשון התמוהה. אף התלמוד הבבלי, במנחות פח, ב, קובע:
"אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים הוה, קסבר: כי כתיב 'ככר ומקשה' – אמנורה ונרותיה כתיב, כיון דמיבעיא הטבה, אי לאו דפרקים הוי, לא הוה מטייבא ליה. מיתיבי: כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בהן שמן ומדליקן! הוא דאמר כי האי תנא; דתניא, חכמים אומרים: לא היו מזיזין אותה ממקומה […] דתניא, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: כמין טס של זהב היה לה על גבה, כשהוא מטיבה דוחקו כלפי פיה, כשהוא נותן בה שמן דוחקו כלפי ראשה".
מפרש על הדברים האלה רש"י:
"של פרקים היה – של חליות. לא שהיה יכול ליטלן אלא מן המנורה עצמה היו הנרות, כדכתיב 'מקשה', אלא היינו של פרקים, שהיו קנים שבהם הנרות קבועים – דקים הרבה, והיה יכול לכופפן ולהטותן למטה בשעת הטבה ולהשליך הדשן חוץ, ולזוקפה בשעת הדלקה".
הרי לנו שדקותם של קני המנורה אפשרו את הכפפתם כלפי מטה, בלי שינתקו את הקנים מן המנורה. קדם לרש"י, ויתכן ששימש לו השראה, רבנו גרשום מאור הגולה. כך לשונו:
"נר שבמקדש. נרות של מנורה. של פרקים הוו, לא של פרקים ממש מן אברים, אלא מן המנורה עצמה היו הנרות, כדכתיב 'מקשה', אלא היינו של פרקים שהיו דקים הרבה, והיה יכול להטותן למטה בשעת הטבה, ולזוקפן בשעת הדלקה".
יתכן שיש כאן רמז עמוק, הקשור בתכונתה הייחודית של המנורה. חכמינו לימדונו שהרוצה להחכים ידרים, שהמנורה בדרום. כך בבבלי בבא בתרא כה, ב:
"אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום; ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר: 'אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד' ".
הבהיר על כך רבנו גרשום: "ומנורה בדרום. היינו חכמה כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור". מהרש"א, בחידושי האגדות שלו מחדד עוד יותר ומבהיר מה טיבו של עושר מיוחד זה:
"ומנורה הייתה בדרום, שהיו מסתפקין בה בשמן לנר, כן הרוצה להחכים – לא יבקש ממון רב רק שיסתפק במעט כדי לקיים נפשו ונשמתו, הקרויה נר א-להים נשמת אדם, ודאמר מתוך שמתחכם מתעשר כו' כי החכם הוא המסתפק במה שיש לו, כמו שכתב הוא בעושר האמיתי, שאמרו איזהו עשיר השמח בחלקו".
אם כן, למדנו לענייננו, שהחכמת המנורה היא חכמה של גמישות. תכונתה של המנורה היא שהקנים שלה, שמחזיקים את להבת החכמה, היו נוטים כלפי מטה, כשהיה צורך לנקותם, לעדכנם ולאפשר את הדלקתם מחדש.
יתכן שיש כאן רמז עמוק להנהגתם הנכונה של חכמי ישראל ונושאי דגל התבונה. הסכנה הגדולה ביותר של החכמים והחכמה, האנשים המורמים מעם, היא שהם יתנתקו מהאחיזה במציאות, שיתבצרו במגדל השן של חכמתם. מגדל השן, שמקורו בבניין שבנה המלך שמסמל רשעות בתנ"ך, אחאב (מלכים א כב, לט): "וְיֶתֶר דִּבְרֵי אַחְאָב וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּבֵית הַשֵּׁן אֲשֶׁר בָּנָה וְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל".
הכהנים, שהיו כולם נתונים בדאגה לרווחתם הרוחנית של עמך ישראל, הם המייצגים את הדרך הנכונה והגדולה של מסירות נפש למען העם. כך, כמאמר הכתוב (מלאכי ב, ז): "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". איך יתכן שמלאך ה' צבאות הוא הוא המורה הוראה והלכה לרבים, הלא הוא מלאך הספון בגנזי מרומים? אך מכאן למדנו שאין שום סתירה בין קדושתו ועצמתו הרוחנית של הכהן לבין הקשר והאחיזה שלו עם העם.
כך, הרי, לימדנו הלל הזקן, הווה מתלמידיו של אהרן.
ממילא, ניתן יהיה לסכם ולומר שתכונתה של המנורה, המכופפת עצמה ומאפשרת קשר עמוק בין הכהן, נושא נס חכמת ה', לעם, היא הניקוי הנדרש, ההטבה של הנרות. רק אחרי שההטבה הזו מתבצעת, יכול הכהן לזקוף ראשו ולשוב להתעלות למרומים. אין אפשרות להדליק את המנורה, להעלותה, אלמלא היא מחוברת בחיבור הדוק וחזק אל הארץ, אל העם המצוי מתחתיה.
(בהעלותך תשעה)