יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"לפרשת שלח עוסקת בתכונה המאפיינת את עם ישראל במדבר – היכולת להיכשל בדקה ה -90. כך היה אחרי השיא הרוחני של מעמד הר סיני וכך פה לפני השיא של הכניסה לארץ ישראל.
המפרשים עוסקים בניסיון להבין את חטאם של המרגלים ואת התנהגותם וכן של עם ישראל כולו. מה גרם למרגלים לחטוא? האם מלכתחילה הם היו נגד הכניסה לארץ? מה היה חטאו של העם ומדוע העונש שקיבלו חמור יותר מזה שקיבל לאחר חטא העגל?
איך לאחר החטא ולאחר שהסכימו העם עם המרגלים כי ״לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו״ וכי ״ נתנה ראש ונשובה מצרימה״, משנה העם את רצונו ופתאום הוא לא מפחד ורוצה להעפיל לארץ ישראל בלי תמיכת משה ובלי עזרת ה׳, ואכן ניגף?
רוב הפרשנים רואים במרגלים ככאלו שמראש לא באמת רצו לעלות לארץ ולבסוף גם שיקרו והוציאו את דיבתה רעה. הייתה פה נפילה שהחלה בשליחות עצמה והסתיימה בדיווח ובאמירה "לא נוכל לעלות".
הרמב״ן מסביר את המהלך באופן יותר מעשי ופשוט.
ננסה להרחיב מעט את תפיסתו ולהבין את ההתרחשויות בראיה מבצעית ומעשית.
בספר דברים – משנה תורה – פרק א׳ פסוק כב׳ חוזר משה על האירוע ומסבירו בהרחבה ״ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו את הארץ ״ ובהמשך אומר משה ״ וייטב בעיני הדבר״.
העם בוחר את המרגלים ״כולם אנשים״. מדובר בחבורה רצינית גם מנהיגותית וגם רוחנית. הם מניחים שההנהגה הנסית תמשיך גם בכניסה לארץ והם יישמרו ויפונקו על ידי הקב״ה. ברור להם כי בעליה לארץ יהיו קרבנות מעטים, אם בכלל, וארון ה׳ יעשה להם את העבודה.
הם רוצים לתור ולחפור את הארץ מבחינה צבאית לבחון מה כיוון התקיפה המומלץ ומה הטקטיקה הנדרשת. לזה מסכים גם משה, אם כי ללא התלהבות.
משה יודע כי בעליה לארץ ישנם שני נתיבים מובילים, הנתיב הגשמי שיכלול לא מעט הקרבה ומנהיגות גשמית, והנתיב הרוחני. משה מסכים לריגול הצבאי, אך בראשו יש את הפסוק מדברים א׳ כא׳ ״ ראה נתן ה׳ אלוהיך לפניך את הארץ, עלה רש כאשר דיבר ה׳ אלוהי אבותיך לך אל תירא ואל תחת״. לפי משה, גם בכניסה לארץ יש הובלה בשני הנדבכים הגשמי ולא פחות מזה הרוחני באמונה בכח ה׳.
משה מבין כי העם צריך להוציא ממנו את העבדות להתחיל להתנהל גם עצמאית ולהיות מסוגל להקריב קרבנות במעלה הדרך.
כך משה מנחה בפרשתנו כי יש לבדוק את ציר התנועה בכניסה בהר חברון, יש לבדוק אם האויב בטוח בעצמו ויושב בפרזים או חלש ויושב בערים בצורות. יש לבדוק האם קיימת לוגיסטיקה קרבית והאם יש מעיינות ואספקת מזון, ובהמשך האם הארץ שמנה ופורייה. לקראת סוף הסיור מבקש משה מהמרגלים להתאמץ לקראת ה״פיניש״ ולהביא מפרי הארץ.
משה יודע מהו ״ביצוע המשימה לאור המטרה״. המטרה היא לעלות לארץ ובזה האמונה בעזרת ה׳ מובילה. השאלה איננה האם עולים, אלא איך בלבד ומה הדרך העדיפה .
תפקיד המרגלים הינו מוגדר לרמה הטכנית הצבאית בלבד ולשאלה מה דרך הביצוע המיטבית.
ואמנם, כל עוד המרגלים דיווחו על הפרטים באובייקטיביות, לא הייתה בעיה. אך הם שכחו כי המהלך הוא משולב רוחני וגשמי, הם שכחו כי תפקידם לדווח בלבד ולא לתת פרשנות והמלצות אסטרטגיות למשה. כשאמרו ״אפס כי עז העם״ נקטו כבר עמדה שיפוטית לגבי השאלה האם עולים ולא רק איך. הם מעריכים כי יהיו להם קרבנות רבים ואולי חס ושלום אפילו הקב״ה לא יצליח לעזור.
כלב מבין לאן נושבת הרוח ומנסה לתקן ״ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה״. אולם הרוח נגדו והמרגלים שוקעים בשיפוט ערכי, בשקרים ובנפילה אמונית קשה.
נקודת השפל הנמוכה ביותר הינה התבטאותם ״לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו״. הם קובעים כי הענקים מהווים יעד קשה גם לקב״ה וחוטאים בפחד המשולב בחוסר אמונה נוראי.
ההמשך חמור לא פחות ״ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם״. משה שומע זאת ומבין שהעסק גמור, אם אנחנו רואים את עצמנו כחגבים, חסרי ביטחון ואמונה בכוחנו ובקב״ה, הרי ברור שגם האויב והסביבה רואים אותנו כך. יש פה חיבור בין חוסר ביטחון אישי לחוסר ביטחון בה׳. כלל זה שריר ונכון בימים ההם ובזמן הזה.
העם כולו מאבד את רצונו ואת כל ביטחונו ומגיע להחלטה מעשית ודרך פעולה ״ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה״. זו לא אמירה סתמית אלא תכנון פעולה לחזור למצרים, לחזור לעבודה זרה ולחיי העבדות. זה חטאו הגדול של העם בהמשך לחטאם של המרגלים.
משה , אהרן, כלב ויהושע מדברים על לב העם ומנסים לשכנע את העם כי זו מרידה בה׳ וכי הכניסה לארץ תהיה בסיוע האמונה בה׳ ולא רק בכח הנשק, אך ללא הועיל.
לאחר שהמרגלים מתים כולם, למעט כלב ויהושע במגפה, מבין העם שחטא וכי יצליחו בעזרת האמונה לעלות לארץ ״הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה״.
אולם זה מעט מידי ומאוחר מדי. העם ניגף ונגזרות עליו 40 שנות מדבר ומוות של כל הדור ההוא.
המסר העיקרי הינו כי בכל הדורות עלינו לשלב את הכח הפיסי בכח האמונה בה׳, ותמיד שני המהלכים -הרוחני והפיסי – משמשים יחד. בנוסף עלינו להבין כי בסביבה שלנו אסור להפגין חולשה ואסור לאבד את הביטחון בעצמנו ובצדקת הדרך. ברגע שאנו רואים עצמנו כחגבים, מיד יראו אותנו כך גם האחרים ויפעלו בהתאם.
(שלח תשעה)
