לא) צריך נס כדי להאמין

פרשת קורח וכן ההפטרה שלה, המופיעה בספר שמואל, מציגות בפנינו מציאות חריגה של נוכחות אלוקית: "בליעתם" של קורח ועדתו בבטן באדמה ומטהו של אהרון המנץ ניצנים וגומל שקדים – בפרשה, והורדת קולות ומטר בעונת קציר חיטים – בהפטרה.
התרחשות הניסים הגלויים הללו מתקיימת, בשני המקומות, לאחר ביטוי של שבר בביטחון של העם בקב"ה ובנביאו:
"המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם תשתרר?" (במדבר ט"ז/י"ג)
"וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך" (שמואל א', י"ב)
לשם מה בא הנס?
לכאורה נסבור כי תכליתו של נס, הבא לאחר שבר אמוני, היא לחדש את הביטחון בקיומו ובהנהגתו של בורא עולם. הנס הוא בבחינת סוף פסוק להרהורי הספק – יש אלוקים!
ואולם עיון במקורות מלמד כי "מופעי" האל, עוררו בעם חרדה גדולה דווקא. חרדה אשר לא תמיד "תורגמה" לחזרה בתשובה שלמה וקבלת עול מלכות שמים:
"וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו הארץ" (במדבר ט"ז/ ל"ד)
"ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל ה' אלוקיך ואל נמות.." (שמואל א' י"ב/ י"ט)
לאור הנ"ל, האם ניתן לומר כי הנס, ככלי שמטרתו חידוש האמונה, "נכשל" ? ושמא מטרתו אחרת?
התשובה לתמיהות אלו מפתיעה:
"לא בשמים היא"! לא הנס עצמו, העל טבעי, הוא מחולל האמונה, אלא דווקא האדם באופן החשיבה שלו ובמעשיו.
בתיקון מערכות היחסים שבין אדם לחברו, מצוי המפתח להתחדשות האמונה בבורא עולם.
מסר זה מועבר לעם, באומץ לב ע"י שני מנהיגיו/ נביאיו, משה ושמואל, במילים זהות כמעט, תוך שהם נאבקים בתחושותיהם האישיות הקשות:
"ויחר למשה מאוד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם."( במדבר ט"ז/ט"ו).
"הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי…" (שמואל א י"ב/ ג')
משה ושמואל מבינים כי העם חי ודובר שפה שהיא שפת "גזל" וחומר (חמור).
"כפירת" העם בקב"ה, מתחילה ביחס של צרות עין, קנאה וייחוס כוונות זדון איש לרעהו.
האשמות לגבי רכוש, רדיפת מעמד ושיקולי כבוד אישיים מבטאים משבר ערכי – חברתי עמוק ולתפישתי – גם משבר אמוני.
ובאשר לנו,
כאשר אנו מנתחים את המציאות סביבנו ככזו הרוויה כוונות זדון ושררה ואנו מתקשים לשאת הצלחת אחרים או להעריך ולפרגן לאנשים בעלי מידות הנושאים בעול ציבורי, הרי שאיבדנו קרקע מוסרית – חברתית להלך עליה.
משה ושמואל מלמדים אותנו כי חיים חסרי הדדיות, ללא כף זכות, ענווה, אמפטיה או הזדהות עם האחר, הנם חיים חסרי אלוקות.
תפישה אגואיסטית, אינה מותירה פתח כניסה לזולת, וכל שכן – לאל. רק כשהיא תרוסן ותשועבד על ידי האדם – תתכן קבלת עול מלכות שמים.
ומה מקום הנס?
על פי תפישה זו, מקומו של הנס אינו ביצירת אמונה מוחלטת והתרת הספיקות, אלא בייצורו של "פחד מוות" – רגע של תחושת קטנות וצניעות אל מול גדלות האל ועולמו, רגע של אמת, של זמניות ובירור ערכי, של תלות אנושית ותחינה.
הזעזוע בו חש העם אל נוכח הנס, ובו חשים גם אנו בהזדמנויות שונות בחיים, יכול לשמש נקודת מוצא לשינוי.
בשמיטת הקרקע מתחת לרגליים וטירוף העונות, מעניק לנו הקב"ה הזדמנות להתחיל תהליך מאתגר של צמיחה אישית וחברתית, של מבט נוקב פנימה ומבט חומל וצנוע החוצה ומוכנות לקבל עול מלכות שמים.
(קורח תשעה)