הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בתקופה האחרונה אנו עדים להתגברות הביקורת על ישראל בעולם, שבאה לידי ביטוי בהתעצמות המגמה להחרים את ישראל. אנו מוצאים את עצמנו למעשה במצב של יהושע וכלב, מיעוט קטן שמעוניין לעשות את הישר והטוב, אך במקום לזכות להקשבה ולאהדה, סופג הטחת האשמות ולינץ' ציבורי. נראה שפרשת המרגלים מציעה בפנינו כמה תובנות יסוד בנוגע לבעיית ההסברה שלנו.
א. מדוע לא מוכנים לשמוע אותנו? אנשי קבוצת הרוב, הלא הם עשרת המרגלים, תיארו, בצבעים קודרים ביותר את הסיכויים להיכנס לארץ וזרו אימה וייאוש בקרב העם. השניים שהיו במיעוט, יהושע וכלב, ביקשו להביא בפני העם תמונה אחרת של המציאות, אך בני ישראל לא היו מוכנים בכלל לשמוע אותם, ואפילו רצו "לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים". מה פשר התגובה הזו, הרי הם רק מנסים להשמיע את הנרטיב שלהם?
התשובה היא, כנראה, שאחרי שאנשים מתקבעים בעמדה מסוימת, הם עלולים להיאטם לכל ניסיון להביא לאוזניהם מסר אחר. הדבר נכון במיוחד כשהעמדה שהתגבשה היא שלילית, שכן אז מי שמנסה להשמיע קול שונה, מסומן מראש כאדם מסוכן ובלתי אמין, ואין כל נכונות להקשיב לדבריו.
ב. מדוע הנרטיב העוין מצליח לכבוש את ליבם של רבים בעולם? מדוע הנרטיב של עשרת המרגלים בפרשתנו השתלט על הזירה הציבורית המדברית? חכמי המדרש עונים על כך בתיאור מפורט של הטקטיקה האמוציונאלית בה השתמשו העשרה. הם התפזרו בכל שבטי ישראל, וגעו בבכייה על כך שכולם עומדים למות (ילקו"ש, תשמב). הם שכנעו את עצמם ואת סביבתם שהם האומללים ביותר בעולם, וכי הם קורבנות של ריבון המתעלל בחפים מפשע. המסכנות עוברת מסך היטב, ודעת הקהל משתכנעת בנקל שחברת הרוב היא הצד החלש ששלטון אכזר מתעמר בו.
ג. מדוע ההסברה הישראלית כושלת? יתכן שחלק מהתשובה נעוץ בגישה שרווחת בקרבנו זה שנים רבות, על כך שאומות העולם תמיד שנאו וישנאו אותנו, ואין טעם לנסות לשכנע אותם. גישה זו באה לידי ביטוי באמרה מפורסמת המיוחסת לדוד בן-גוריון: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". פרשתנו מלמדת שגישה זו אינה נכונה.
כאשר הקב"ה כועס על עם ישראל בעקבות חטא המרגלים, הוא מאיים להשמיד את העם. בתגובה, פורס משה את מסכת הטיעונים שלו להקלה בעונש, והעיקרי שבהם הוא: "וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם… מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר" (במדבר יד, יב-טז). גם אחרי חטא העגל טען משה: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לב, יב).
הטענה "מה יאמרו הגויים" הייתה בסופו של דבר הטיעון המנצח של משה. כאשר העולם רואה את ה' כמשמיד אוכלוסייה אזרחית, נגרם בכך חילול השם חמור. וכך כשהעולם רואה את ישראל כתוקפנית ואלימה, יש בכך חילול השם גדול, הגורר השלכות מרחיקות לכת. אמנם חשוב יותר "מה יעשו היהודים", אבל אסור לזלזל ב"מה יאמרו הגויים".
ד. איך אנחנו נראים לעצמינו? לא די בהסברה בין-לאומית, יש צורך גם בהסברה פנימית ובשכנוע בצדקת דרכנו. המרגלים תיארו בשובם כיצד חשו בארץ "כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר, יג, לג). מניין ידעו המרגלים כיצד הם נראו בעיני תושבי הארץ? התשובה היא שכשאנשים נראים בעיני עצמם כחגבים, ברור שגם אחרים יראו אותם ככאלה. אם הציבור בישראל מרגיש חולשה ומשדר פיק ברכיים לנוכח כל אפשרות של עימות, גם האויב יראה אותו חלש כמו קורי העכביש. כדי להקרין ביטחון בצדקת דרכנו החוצה, עלינו לחזק את הביטחון הזה בבית פנימה.
אין אנו פטורים מלבדוק את עצמנו, ולוודא שאנחנו מתנהלים בדרך המוסרית ביותר שאפשר. על מדינת ישראל להגביל את השימוש בכוחה, ולהתחשב בשיקולים הומאניים. מתוך כך נוכל לבטוח בצדקת דרכנו, לשדר לעולם את האמת שלנו, ולהתהלך בגו זקוף גם בזירה הבין-לאומית.
ה. אתה לא חגב אלא יהלום. מה שהיה נכון לעם ישראל במדבר, ולמדינת ישראל במדבר העמים, נכון גם לכל אדם באופן אישי. גם האדם הפרטי צריך לשים לב מה אומרים אנשים עליו, ולדאוג שבעשיו תהיה גם "תפארת לו מן האדם" (אבות ב, א). גם באופן אישי חשוב שיהיה לאדם דימוי עצמי איתן, שכן נמיכות רוח וחוסר ביטחון מעקרים את יכולת הפעילות, ודימוי עצמי ירוד מונע עשיית מעשים טובים וראויים. גם אם קטן אתה בעיניך, אל תרגיש קטן כחגב אלא כיהלום, כהגדרתו של רבי נחמן מברסלב: "בן מלך שעשוי מאבנים טובות".
(שלח תשעז)
