תחושה של אירוסין בתקופה של נישואין

הפטרת השבוע מסתיימת בשני פסוקים משמעותיים : 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה.
לא לחינם נבחרו פסוקים אלו לתאר את הקשר עם הקב"ה בו בזמן שהלכו במדבר. תקופה מלאה בטענות ומענות מסה ומריבה, מתאוננים ומרגלים. אם נתמקד בתמונות הללו ונחשוב לרגע, שתקופה זו יכולה לשקף את מערכת היחסים בין ישראל לבין הקב"ה זו תהיה טעות נוראית. התמונות הללו הן חיי שעה. מפרספקטיבה רחבה יותר, מקבלת תקופת המדבר את צביונה הנכון, זה שנחקק בנפש האומה. לכן הנביא קורא לה תקופת אירוסין. נבואתו של הושע מלמדת אותנו, שלא כיחסי בעל ואישה יחסי הקב"ה וכנסת ישראל. הם, אפשר להם לחדש נעוריהם ולחדש בריתם כאשר בראשונה, ולהפוך את החד פעמי הראשוני לחזיון מתמיד בחייהם – "וארשתיך לי לעולם". טיבו של קשר רוחני שעלול הוא להתמוסס ולהיעלם כלא היה. לכן יש צורך ברגעים של ריחוק על מנת ליצור מחדש את הקרבה. תחושה זו מפעמת אצל דוד המלך בו בזמן שהוא מלא געגועים לפני הקב"ה וכך הוא אומר: 'כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקים צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקים'. (תהילים מב,ב- ג) וכן כאשר דוד נמצא במדבר בארץ ציה ללא מים הוא מרגיש צמא תרתי משמע: 'מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה: אֱלֹקים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ (תהילים סג, א- ג)
בהיותו במדבר רחוק מבית ה' הרגיש דוד את הצמא לדבר אלוקים בבשרו ובעצמותיו, בערגה שאין לה שעור. אך דוד ידע שכאשר יגיע לאהלי ה', בתוך הקודש פנימה, ויזכה לשתות ממעין מים חיים, תחלוף ותעלם לה ההשתוקקות והתשוקה. ועל זה מבקש דוד שאותה הרגשה של צימאון וכמיהה שהרגיש בארץ ציה ועיף בלי מים, תיוותר על כנה ולא תעלם גם בהיותו בקודש בבית ה'. זהו פשר הנבואה והברכה: 'וארשתיך לי לעולם'. לעולם לא להיכנס לעייפות של שגרה בקשר שבין האדם לבוראו. נדרש הוא האדם לצקת את החידוש והרעננות בתוך הקשר עצמו. הדברים הללו נכונים עד מאד בעבודת השם כך, שלא יהיו המצוות על האדם כעול ולא יעשה מצות אנשים מלומדה. זאת ועוד, טיבו של הקשר עם הקב"ה שונה. לא נוכל להגיע למציאות של נישואין עם הקב"ה אלא רק למציאות של אירוסין. קדושתו של הקב"ה למעלה מקדושתנו. זה שאמרו חכמים, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והם כביכול רואים את הקדוש ברוך הוא ואומרים, זה ה' קוינו לו ויושיענו, (סוף מסכת תענית). מחול הוא מסביב כמו הכוכבים שמסתובבים מסביב לשמש, מפני כוח המשיכה של השמש, אך אינם מגיעים אליה. כמו כל אטום של כל העצמים שנבראו, שגרעין האטום הינו המרכז והאלקטרון או אלקטרונים, מסתובבים סביבו ואינם מתמזגים עמו. כלומר, הצדיקים לעתיד לבוא יהיו מושפעים מהקב"ה, אך יישארו בעצמיותם. בעוד שהקשר עם הקב"ה הוא קשר אירוסין הרי, שהקשר בין איש לאשה הוא קשר נישואין. לכן זו תהיה אשליה להגיע לקשר הדומה לאירוסין בו בזמן שזוג התחתן. תקופת הנישואין מוחקת כליל את תקופת האירוסין אולם מצד שני סכנת השגרה עלולה למוטט כליל את קשר הנישואין ולגרום לכך שהקשר יתמוסס. לכן זקוקים אנו להתחדשות ולהתרעננות 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. כך יכוון אדם נשוי בעודו עומד לפני השם בו בזמן שקושר את התפילין ואומר את הפסוקים: 'וארשתיך לי לעולם' שימי נישואיו יהיו מרעננים וחדשים כימי ארוסיו המלאים בגעגועים ואהבה. יש להטמיע את הכמיהה והזוהר של ימי האירוסין, אל תוך חיי היום יום "האפורים" של שגרת הנישואין. מילים אלו מוקדשות לבני נתן, שכרת השבוע ברית נישואין עם כלתו נֹפֶת אכן שתזכו לוארשתיך לי לעולם '. ניתן לממש שאיפה זו מתוך מאמץ משותף של שני הצדדים להצליח להטביע את חווית האירוסין בתוך חיי הנישואין.
(במדבר תשעד)