לך לך למדבר

לך, לך למדבר
הדרכים יובילו,
ליל טרם בא
לך, אחי, אל המדבר.
[חיים חפר]

ניצב לו העם היהודי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, ונערך למסע ארוך של כמעט ארבעים שנה במדבר.
אותם אלו שניצבים במעמד הזה לא יכנסו אל הארץ המובטחת, למעט שניים מהם. גם מנהיגיהם לא יזכו להוביל אותם אל תוככי הארץ.
בעצם העם ניצב בפני תקופה של חילופי דורות. יוצאי מצרים ימותו במדבר, ואל הארץ יכנסו רק ילידי המדבר, שעבורם סיפור יציאת מצרים יהיה כמו סיפור של פלמ"ח מפעם, סיפור ששמעו מההורים ומהזקנים, אבל לא אירוע שהם היו חלק ממנו פיזית ונטלו בו חלק ממש.
שתי עובדות יסוד ניצבות בפני העם ומנהיגיו- האחת, כפי שאמרנו, שבעצם אף אחד מהנוכחים בשנה השנית לצאתם ממצרים לא יזכה להיכנס לארץ, ובעצם צפויות לו כ 39 שנות נדודים וטלטלות במדבר, ללא שום תכלית או אופק חיובי. הבעיה השנייה היא המבנה השבטי של העם הזה, מבנה של 12 שבטים, שנוצרו מארבע אימהות שונות, דבר שיוצר אוטומטית היררכיות, מעמדות ומתחים, עיין ערך מכירת יוסף. כמו כן לא ברורה לגמרי מידת הלכידות הפנימית שלהם, ומידת הערבות ההדדית שלהם אחד כלפי השני.
לא יחלפו אלא 39 שנים, וערב הכניסה לארץ, עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה במאבק על ארץ ישראל, כבר יבואו שני שבטים ששמו את עינם על שטחי מרעה בעבר הירדן המזרחי, ויבקשו ממשה להשתחרר מהשוויון בנטל " כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה".
אומנם משה מגיב בתקיפות במשפט המכונן " הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?", והחברים מתחייבים " וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנו בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ", אבל בכל זאת, ההיסטוריה של תקופת השופטים תוכיח, כי הסדק הזה בחומת השייכות והערבות ההדדית, ילך ויתרחב עד לבקע ולשבר של ממש.
מאז ועד היום- נותרנו עם האתגר הזה של איך לחבר את כל שבטי ישראל למצב של 'יחד'. איך הופכים קבוצות שונות שלכל אחת מהן המיקום הגיאוגרפי שלה, המנטליות שלה והאינטרסים שלה, ליחידה אחת , ולעם אחד עם תחושת שייכות ואחווה הדדית.
עובדת היסוד של העם הזה היא שכבר מבסיסו הוא אינו הומוגני, אלא מורכב משבטים, עדות, זרמים והשקפות. בכל מקום בו נניח את האצבע על ציר הזמן של ההיסטוריה היהודית נגלה מגוון ופריסה חברתית של העם מקצה עד קצה. זה מבנה היסוד של עמנו.
השאלה היא לא האם כולנו צריכים להפוך לשבט אחד, כי מצב כזה איננו רצוי ואף איננו אפשרי. השאלה היא כיצד ניתן לבנות מסגרת של עם אחד שהוא כל כך מפוזר ומפורד בין העמים, ובינו ולבין עצמו, ואף על פי כן להיות עם אחד, עם סגולה, ייעוד וחזון משותף.
מהבחינה הזו 40 השנים במדבר הם הגיבושון ומסע הכומתה של העם הזה. ב 40 השנים הללו יצטרך להתגבש חברתית ולגבש לעצמו יעדים וכללי התנהלות רוחנית וחברתית. ב 40 השנים הללו יצטרך לעבור משברים רבים ומגוונים- משברי מנהיגות ומשבר אמוני, חוסר לכידות פנימית ואויבים מבחוץ, עייפות וקוצר רוח, אכזבה וייאוש, כל אלו בצד רגעים מרוממים של שאר רוח והתרוממות הנפש.
מבחינות רבות, 40 השנים הללו הם הכנה ומבוא לקורות ימי ישראל בכל אלפי השנים שיבואו אחר כך. חלק מהלקחים והמסקנות מאותם 40 שנה ייושמו בשטח, וחלק לא. מחלק ממה שיקרה לעם באותם שנים הם ידעו להפיק לקחים, ומחלק לא. ספר במדבר, בא לספר את סיפור חילופי הדורות, ומערכת ההתמודדויות המורכבת של העם הזה, כפי שבאה לידי ביטוי במכלול אירועים במדבר, וכפי שתבוא לידי ביטוי לאורך כל ההיסטוריה היהודית.
בסוף ננצח. בסוף ניכנס לארץ. בסום נקים כאן מדינה. אבל בדרך נגורש מפה פעמיים עקב אי הקפדה על ההוראות והתנאים, ובדרך נשלם מחירים כבדים על חוסר הרצון ללמוד מהעבר.
הפתגם העממי אומר שההבדל בין הפיקח לחכם הוא זה שהפיקח לא נופל לבור שהחכם יודע לצאת ממנו.
עם חכם ונבון לא צריך לחזור שוב על כל טעויות המדבר כדי להיכנס לארץ. עם פיקח יודע ללמוד מן העבר ומתקופת המדבר כדי להתקדם אל העתיד ולהקים משנים עשר השבטים מדינה לתפארת.
(במדבר תשעד)