מותר להתלונן אבל אסור להתריס

פרשת חוקת מתארת את שנת הארבעים והאחרונה להליכת בני ישראל במדבר. נדמה, שהלקחים לא הופקו העם ממשיך בתלונותיו על מזון ומים. במהלך ארבעים שנה הללו הוריד ה' מן לעם וזכו למי שתייה בזכותה של מרים. לאחר מותה של מרים כלו מקורות המים העם שב והתלונן כדאשתקד. בפרשה מתוארות שתי תלונות הדומות בתכנן אולם ניכר פער משמעותי בתגובה האלוקית. וזו לשון התלונה הראשונה (כ, ב – ה):
'וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה' : וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.'
הקב"ה נענה לתלונתם של העם ומצווה את משה:
'קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.'
לאחר זמן קצר חוזר העם ומתלונן פעם נוספת (כא, ד – ה):
'וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.'
לאחר תלונה זו אין ה' מספק מזון ומים, אלא מכה אותם בנחשים – 'וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל'.
בעוד שלאחר התלונה הראשונה הקב"ה נענה לבקשת העם הרי שלאחר התלונה השנייה הוא מכה אותם במכת נחשים כואבת.
לכאורה מדובר בשתי תלונות זהות ומדוע הייתה תגובתו של ה' כה שונה בכל אחת מהתלונות?
התבוננות נוספת בתוך פסוקים מגלה שוני בין שתי התלונות. התלונה הראשונה היא לגיטימית. אין לעם מקורות מים ולכן הוא מתלונן. תסכולו של העם מורגש ותלונתו מתייחסת גם לעצם העלייה לארץ: 'וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע' אולם כאשר התלונה היא לגיטימית אפילו, שנכללו בתוכה אמירות מיותרות אין דנים את העם בשעת כעסו.
בתלונה השנייה מתריס העם כלפי מעלה. בתלונה זו מערער העם בסמכותו של הקב"ה ובסמכות מנהיגם משה. וכך נאמר: וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה . אמנם תוכן התלונה הוא חסרונם של המים, אבל הדרך שבחר העם להתלונן פסולה.
העונש שמקבל העם מעין מכה ממכות מצרים. עונש שבא על התרסה כלפי שמיא. התרופה למכה זו היא הדגשת התלות בהקב"ה. כשם שפרעה התחנן וביקש ממשה, שיתפלל כדי להסיר את המכה מארצו כך ישראל מבקשים בלשון דומה לזו של פרעה: 'וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם'.
מי שדבר סרה על ה' ומפגין חוסר אמונה, תרופתו שיצטרך לבוא לפני ה' ולבקש תרופה ועזרה.
כל אדם שואל ומקשה שאלות על הנהגתו של הקב"ה בעולם וזה לגיטימי. כל אחד רשאי לבקש את בקשותיו ולהתפלל על שאיפותיו. אולם אסור להתריס לכפור בטוב שמעניק לנו ה'. בתלונה הראשונה התלוננו ישראל על חוסר המים מתוך תודעה עמוקה שהקב"ה הוא המספק חיים לכל בריה. בתלונה השניה העם התריס כלפי שמיא ובקשת המזון והמים שימשה ככיסוי להתרסה.
תלונות ובקשות הן לגיטימיות במערכות השונות של חיינו. מותר להתלונן במקום העבודה, מותר לבכות על יחס לא הוגן בתוך הקהילה, אבל לעולם אסור לפגוע ולהתריס כנגד המערכת כולה. גם כאשר קצרה נפשנו עדין נותרו הדרכים להשיג את מטרותינו ולהגשים את כמיהתנו.
(חוקת תשעד)