בכתף יישאו

הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון

חלק מרכזי של פרשתנו מוקדש לקרבנות הנשיאים, שהביאו לחנוכת המזבח. רבים עסקו במשמעות קרבנם של הנשיאים, ובשאלה מדוע התורה חוזרת ומתארת את קרבנו של כל אחד ואחד למרות שהקרבנות זהים זה לזה. אך נראה שיש מרכיב אחד בנדבת הנשיאים שאיננו רגילים לתת עליו את הדעת, ובמבט שני הוא מעורר השתאות:
וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן (במדבר ז, ג). מלבד הקרבנות שעתידים לקרב על גבי המזבח, מוסיפים הנשיאים ומביאים עגלות, וצמדי בקר שיובילו את העגלות. למה מיועדות העגלות? די ברור שהמטרה היא לנשיאת המשכן ממקום למקום – זה עתה הסתיימה בנייתו של המשכן, והקב"ה ציווה את הלוויים לשאת אותו ואף חילק תפקיד מוגדר לכל משפחה ממשפחות הלוויים. באים, אם כן, הנשיאים – ומתנדבים עגלות ובקר כדי להקל מעל הלוויים את המשא.
אך כאשר אנו מבינים כך את הדברים, מתגלה כאן חוצפה שאין כדוגמתה: הקב"ה מצווה את הלוויים לשאת את המשכן, והוא לא מספק להם עגלות או בקר להעזר בהם, משמע שכוונתו של הקב"ה היא שהלוויים ישאו את המשכן בכתף. כיצד, אפוא, מעיזים הנשיאים לשנות את רצון ה' ולהביא עגלות?
ועוד, הרי בסופו של דבר ניתנו העגלות רק לבני מררי ולבני גרשון, הנושאים את הקרשים והיריעות, ואילו "לבני קהת לא נתן, כי עבודת הקדש עליהם, בכתף יישאו" – בני קהת, הנושאים את כלי הקדש, מצווים לשאת אותם דווקא בכתף ולא על ידי עגלות. מכאן אנו למדים שלכאורה הנשיאה בעגלות היא פחותה יותר, ומתאימה לכל היותר לקרשים וליריעות, שהם הגוף והלבוש של המשכן, אך לא לתוכן הפנימי שלו. מכאן מתעוררת השאלה ביתר חריפות: כיצד הנשיאים מציעים מיוזמתם להוריד בקדש, ולשאת את המשכן על ידי עגלות במקום בכתף?
מסתבר שגם למשה רבנו הדבר לא היה פשוט כלל ועיקר, וכפי שרש"י מציין "לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום" – משה מצפה להכרעתו של הקב"ה, שאמנם אומר לו "קח מאיתם, והיו לעבוד את עבודת אהל מועד", אך גם זאת בהסתייגות שלא לתת עגלות לבני קהת העוסקים במלאכת הקדש. ניתן להבין מתוך הדברים שכוונת הנשיאים הייתה לתת עגלות גם לבני קהת, ולמרות שתרומתם התקבלה, לא נתקיימה כל כוונתם.
ה'שם משמואל' מבאר את הדברים באופן מופלא ונעלם:
"ונראה דכוונת הנשיאים הייתה להמשיך קדושה אפילו לדברים נמוכים, ואפילו בהמות יערה עליהן רוח קדושה. ועל כן לא הזקינו הפרים, ויש אומרים שעדיין קיימים – ועל כרחך משום הקדושה ששרתה עליהם [כוונתו לדברי המדרש בשיר השירים רבה ו, ב: "קח מאיתם והיו – נתן להם הווייה שיהיו חיות וקיימות בעולם לעולמי עולמים… ר' מאיר אומר עד עכשיו הן קיימות, לא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו"]. וזה היה פתח שתזדכך הנפש הבהמית שבישראל עד שיהיה ביכולת כל איש ישראל להגיע עד המדרגה העליונה… וכמו שיהיה העניין לעתיד במהרה בימינו אמן".
כוונת הנשיאים לא הייתה להוריד את המשכן מקדושתו אלא להיפך – להעלות את העולם כולו לדרגת קדושה. בעצם תרומת העגלות הנשיאים מבקשים שלא רק כהנים ולוויים יוכלו לשאת את המשכן ואת כליו, ואפילו לא רק ישראלים – אלא אפילו בהמות ועגלות, שהם מדרגות החי והדומם, יתקדשו עד כדי כך שיהיו ראויות שיינשא המשכן על ידיהם. כמובן, התקדשות כזו איננה מעלה רק עבור הפרים והעגלות, אלא בכך מתרומם העולם כולו, וגם כל אדם מישראל זוכה להזדכך ולהתעלות על ידי כך.
אמנם, בקשתם של הנשיאים נענתה רק בחלקה: עדין לא הוכשר העולם למדרגה כזו שראוי הוא לשאת את כלי הקדש עצמם, אלא רק את המעטפת של המשכן. אך לעתיד לבוא "אשפוך את רוחי על כל בשר" (יואל ג, א), "ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קדש לה'" (זכריה יד, כ): אותו ביטוי נשגב – "קדש לה'", המופיע במשכן רק על מצחו של הכהן הגדול, עתיד להופיע על קישוטי רגליו של הסוס, כאשר יזדכך העולם כולו ויתוקן.
בהעזתם של הנשיאים לבקש דבר גדול כל כך יש לימוד גדול עבורנו: הקב"ה מנהיג את העולם על פי מעשינו. מתחילה ציווה הקב"ה שבני לוי ישאו את המשכן כולו בכתף, ורק לאחר ההתעוררות של תרומת הנשיאים נעתר הקב"ה לבקשתם וציווה לשאת לפחות את הקרשים והיריעות בעגלות. זהו כוחה של ה'אתערותא דלתתא', של פתיחת הפתח מצד עם ישראל, שהיא גורמת לכך שהקב"ה יפתח לנו בע"ה פתח כפתחו של אולם.

(נשא תשס"ה)