מערכת שבתוןדרור מרמור, גלובס
"ולא היה מים לעדה…וירב העם עם משה" (פרשת חקת, פרק כ, ב-ג). כותב שם המלבים: "בכל התלונות לא מצינו לשון מריבה כי אם על עסקי מים ב' פעמים. כאן ומסה ומריבה, לפי שמן המים נברא המחלוקת…ראשית מדון והתחלה לכל מריבה וכן מריבת רועי יצחק, על אודות המים".
בעולם המודרני והנוח שבו אנחנו חיים, כמעט בלתי אפשרי (לשמחתנו כמובן) להבין מהי באמת מצוקת מים ותחושת צמא של ממש – המצדיקים "ראשית מדון והתחלה לכל מריבה".
אבל צריך להבין שגם היום, בשנת 2014, מדובר בבעיה הנוגעת למחצית מאוכלוסיית העולם. על פי נתוני האו"ם, 768 מיליון בני אדם סובלים ישירות ממחסור בגישה מובטחת למקורות מים. על פי נתונים אחרים שמציג האו"ם, ליותר מ=3.5 מיליארד בני אדם אין "זכויות מספקות" של מים. הם לא בטוחים שיהיה להם מים לשתות. הם לא בטוחים שיהיה להם מים להשקות את שדותיהם. הם לא יודעים האם איכות המים לא תמיט עליהם אסון. ]
באותן מדינות, 80% מתמותת התינוקות מקורה במצוקת מים – היעדר מים, שתיית מים מזוהמים, או תנאי סניטציה מזעזעים הגורמים למחלות מעיים, מלריה, דיזנטריה וכיוצ"ב. ארגונים הומניטריים מכל העולם שולחים למדינות העולם השלישי שקי אורז וקמח כדי למרק את מצפונם, רק שלעתים אין שם בכלל מקורות מים כדי לבשל את אותם מוצרי יסוד בכדי להפוך אותם ראויים למאכל.
הצפי לעתיד מבהיל עוד יותר. על פי נתוני האו"ם, בעוד כעשר שנים (2025) כשני שליש מאוכלוסיית העולם תסבול ממצוקת מים. למרות הפתרונות הטכנולוגיים שממציא האדם לייצור והמתקת מים (בישראל, למשל, כמחצית מהמים שאנו משתמשים בהם כיום "מיוצרים" על ידי אדם), מחירי האנרגיה רחוקים מלאפשר פתרונות המוניים של התפלת מים, כך שהמצוקה רק הולכת ומחריפה. בשלב כלשהו, ההערכות הן שהמים יהיו משאב חשוב ואולי אף יקר יותר מנפט (ספר שנכתב לפני מספר שנים כינה את המים "הזהב הכחול") והם שייקבעו את סדר היום העולמי.
לאור זאת, החיבור בין מים למריבה מתבקש מעצמו. אין מלחמה מוצדקת יותר מזו שנאבקת על המוצר הכי בסיסי והכי חיוני לקיום האנושות כולה. מזכ"ל האו"ם באן קי מון אמר לפני מספר שנים כי "מחסור במים הוא דלק פוטנציאלי למלחמות". מחקר שפרסם הבנק עולמי קבע במפורש, כי המלחמות הבאות בעולם יפרצו סביב השימוש במקורות מים. לא צריך ללכת רחוק: מצרים, למשל, על שלל צרותיה הפנימיות המוכרות לנו, מתמודדת בשנים האחרונות עם צרה לא פחות גדולה מדרום. אתיופיה החליטה להקים סכר עצום (עלות של 5 מיליארד דולר) שיטה את מקורות הנילוס וישאיר את מרבית המים בשטחה של אתיופיה, מה שעלול להעמיד בצל אפילו את מכות מצרים שהנחית עליהם הקב"ה לפני 3,500 שנה.
בסיכומו של דבר, נסו לדמיין עולם בלי מים בברזים ובצינורות (לא בלי מים חמים למקלחת של ערב שבת, אלא בלי מים בכלל). אחרי זה, קל בהרבה להבין כיצד הצורך הנואש במים גולש כמעט מיד ללשון של מריבה.
ואולי זה גם מסביר לנו מדוע מצוקת מים היא שהובילה את משה ואהרון לאותה טעות שמנעה את כניסתם לארץ המובטחת. בעוד שהקב"ה רואה בדרישת העם למים תביעה לגיטימית – בשמות נאמר למשה מיד "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם"; ואצלנו נאמר "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" – מצוקת הצמא מגבירה את הטונים והרחשים בעם והיא מערערת אולי מהר מדי את העצבים של העם ומנהיגיו.
כמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד'): "כאשר נטה לצד הרגזנות באומרו: "שמעו נא המורים" דקדק עמו הקדוש ברוך הוא, שיהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל במקום שאין הרגזנות ראויה". כשהעם מבקש את סם החיים הכי בסיסי וקיומי ממנהיגו – גם אם בלשון לא לגמרי נקייה וגם אם השעה לא ממש מתאימה – זהו "מקום שאין הרגזנות ראויה".
(חוקת תשעד)
