הרב חגי לונדיןבתנ"ך מופיעים מידי פעם התראות על עונשים שיגיעו במידה ולא נתנהל נכון מבחינה מוסרית: בצורת, רעב, מחלות, חורבן וכדומה. לא נעים. מאידך, יש הבטחות לשכר מופלג במידה וההתנהלות המוסרית תהיה תקינה. ניתן להבין את צורת ההנהלות הזו באופן של 'מקל וגזר', אבל ניתן גם להביט על הדברים במבט עמוק יותר.
ההסתכלות על מערכת השכר והעונש הכתובה בתורה תלויה במידה רבה בהבנה מה זו 'תורה'. אם נביט על התורה כאוסף חוקים הנכפים על האדם, אזי השכר והעונש האלוהיים יתפסו כסוג של ענישה וגמול חיצוניים הכופים אותנו להתנהג באופן מסוים. זוהי כמובן אינה ההסתכלות השלמה. היהדות מאמינה כי התורה היא למעשה הטבע האמיתי שלנו, שלעיתים זקוק הוא לסיוע חיצוני על מנת לחשוף אותו. רבי חיים מוולוז'ין, אחד מגדולי ישראל, התבטא ביחס לעונשים המוזכרים בתורה כך: "שאינו על דרך הנקמה, חס ושלום. אלא שכמו שמטבע האדם שאם יאכל מאכל שבטבעו הוא מקלקל ומזיק לגופו – יזיק לו אותו המאכל או גם יחלה ממנו, ואם סם המוות הוא – ימות ממנו, ובעצמו נתחייב בנפשו. כן הוא בעניין העוונות של הנפש החוטאת, חס ושלום. כיוון שכן קבע הוא יתברך ברצונו טבע סידור מצבם וענייניהם של העולמות, שמעשי האדם הטובים או רעים, חס ושלום, הם כעניין מאכל ומזון להם" (נפש החיים ב, ח).
במילים אחרות, השכר והעונש האלוהיים אינם שרירותיים אלא הרבה פעמים הינם תוצאה טבעית של התנהגות האדם. כשם שהגוף אינו 'נענש' בקלקול קיבה לאחר אכילה לא מבוקרת – אלא זהו טבע החיים, כך התנהגות לא מוסרית גוררת בהכרח כאב וחסר נוחות. ניקח למשל דוגמא המופיעה בתלמוד הבבלי (מסכת שבת דף לג, עמוד א): "בעוון… השמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם". התלמוד מלמד כי עקב כך שעם ישראל אינו מקיים את מצוות השמיטה והיובל הוא יוצא לגלות. כאמור, ניתן להבין זאת כעונש שרירותי, אולם ניתן להבין גם אחרת: שמיטה ויובל הן מצוות שעניינם ל'עצור' את המרדף החברתי אחרי כסף וצבירת נכסים. על פי התורה פעם בשבע שנים ('שמיטה') ופעם בחמישים שנה ('יובל'), ישנו 'איפוס' כלכלי בחברה. הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, עבדים משתחררים, מוחקים חובות כספיים וכדומה. מטרת השמיטה והיובל היא להכניס לתוך המרוץ החומרני גורמים מרסנים וצמצום הפערים החברתיים. כאשר המצוות הללו לא מתקיימות, אט אט, בטבעיות, נוצר סיאוב הממוטט בסופו של דבר את המערכות החברתיות. החולשה החברתית הפנימית אינה מאפשרת עמידה מול איומים חיצוניים, והאומה נכבשת ויוצאת לגלות. מכאן גם מובן דרך התיקון: הגלות, המנתקת את החברה מניהול מערכות חברתיות, מאפשרת התכנסות ושיקום של הצד הרוחני, המשיב את האיזון לחברה עד שהיא בשלה לשוב לנהל חיים ממלכתיים. דוגמא נוספת היא מחלת הצרעת (סוג של מחלת עור קשה) המוזכרת בדברי חכמים כעונש ישיר על דיבור רכילות ולשון הרע. כאשר אדם מדבר לשון הרע משמש הוא גורם הרסני לחברה. מחלת הצרעת מאלצת אותו לפרוש ולהתבודד. מצב המאפשר גם הוא זמן לחשבון נפש ושיקום רוחני.
חשוב לציין כי פעמים רבות אין זה כך. כדוגמת עולם הטבע בו מוצאים אנו לעיתים תופעות שלא ניתנות להסבר רציונאלי של סיבה ותוצאה – אף בעולם הרוחני כך. ההנהגה האלוהית איננה כפופה לחוקים טבעיים אלה ואחרים, ולכן לא פעם אנו נפגשים עם שכר וגמול אלוהיים שאיננו יכולים להסביר את ההתנהגות שגרמה להם, אולם הדגש הוא על אחריותנו האישית. כך גם ניתן להבין את ביטויים של חכמים (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נ, עמוד א): "כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא – יותרון חיוהי (יותרו על חייו)". הרעיון הוא פשוט: לא שייך 'ויתור' בדין האלוהי, מפני שהדין האלוהי הוא שיקוף של מצב האדם. אם האדם אינו מתנהג נכון הרי אין 'כלי' שהשפע האלוהי יכול לחול בתוכו. כאשר אדם סופג עונש אין לו להאשים אלא את עצמו.
לפי זאת ניתן להבין את המושג 'השגחה אלוהית' ו'חוסר השגחה אלוהית'. אין הכוונה כי יש ישות חיצונית המביטה עלינו במשקפת ולעיתים אינה עושה זאת. אלא, על פי רוב, מתגלה האלוהית דרך המסגרת הטבעית (ולעיתים כאמור לא). בגדול, ככל שהאדם פועל באופן נכון יותר – החיים מופיעים באיכות גדולה יותר, או במילים אחרות: אלוהים מתגלה יותר ו'משגיח' יותר. 'השגחה אלוהית' זוהי הופעה של איכות חיים בהתאם למעשה האדם. כאשר אדם פועל בניגוד לחוקי הטבע, ברשלנות, בחוסר מוסריות וכדומה – אלוהים מסיר כביכול את 'השגחתו'; החיים מופיעים בצורה פגומה ולא יעילה. כאשר אדם נוהג לדוגמא באופן זהיר ונכון, יכול הוא בלב שקט לומר כי היה תחת 'השגחה' אלוהית. במידה ונהג באופן לא זהיר וארעה תאונה – האחריות ל'חוסר ההשגחה' האלוהית רובצת לפתחו.
בימינו, יותר מימים קדומים בהם היה קשר ישיר בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, לא תמיד אנו יכולים לראות את הקשר הישיר בין מעשינו לבין התגובה האלוהית, אולם המסר התורני הוא חד וברור: האחריות היא עלינו. בלי תירוצים בבקשה.
(חוקת תשעד)
