הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בהקדמה לספרו הגדול 'עין יעקב' מביא רבי יעקב אבן חביב מדרש עלום שעוסק בשאלה: מהו הכלל הגדול בתורה? דעת בן זומא, לפי אותו מדרש, שזהו הפסוק: "שמע ישראל". בן ננס אומר: "'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', כדבריו המפורסמים של רבי עקיבא (ספרא, קדושים ב, ד), ואילו רבי שמעון בן פזי טוען שהכלל הגדול ביותר הוא הציווי בפרשתנו העוסק בקרבן התמיד: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כח, ד).
ניתן להבין בנקל את שתי התפיסות הראשונות, אולם הדעה השלישית, זו שרואה בקורבן התמיד את הכלל הכולל שבתורה, נראית תמוהה. לדעתי, מדובר במצוות חשובות המייצגות שלושה היבטים של הקיום האנושי ושלושה ממדים של זמן: "שמע ישראל" – האמונה ב-ה' היא מצווה התלויה בהכרה של האדם, ומבחינת ממד הזמן היא נצחית – יש להאמין כל הזמן ללא כל הפסק.
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – היא מצווה הקשורה ברגשות הלב של האדם, והיא מופיעה בתדירות משתנה בהתאם לאדם ולנסיבות. ייתכן שבתקופה מסוימת יקיים אדם מעשים המשקפים אהבה באינטנסיביות רבה, ובתקופה אחרת יתמקד בעניינים אחרים ולא יעסוק באהבת הרע.
קורבן התמיד משקף היבט שלישי של הקיום האנושי – המעשה. הוא אינו מחייב פעילות הכרתית ולא התפעמות רגשית. קורבן התמיד מייצג גם ממד שלישי של זמן: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" – קביעות יום-יומית. התמיד אינו מתקיים כל הזמן כמו "שמע ישראל", אך הוא גם אינו מופיע בזמנים משתנים ואקראיים כמו מצוות "ואהבת", אלא יש לו פרקי זמן קבועים מראש.
נחלקו אפוא חכמי המדרש האם יש עדיפות למצווה התלויה בהכרה, לזו הקשורה ברגש או למצווה של עשיה טכנית. כמו כן הם נחלקו בשאלה מהי המצווה הכוללת ביותר, זו המתקיימת כל העת, זו שבאה מפעם לפעם, או זו שיש לה קביעות יום-יומית.
לפי המובא ב"עין יעקב": "נקבעה הלכה כבן פזי" המעלה על נס את קרבן התמיד. ואכן, היציבות וההצלחה בכל תחום של חיינו מותנות ביצירת מסגרת קבועה שיש בה רציפות והתמדה. הקרבת קורבן התמיד מוזכרת בפרשתנו לא פחות מ-17 פעמים, שכן לגבי כל קורבן אחר מוזכר שהוא מוקרב בנוסף לעולת התמיד. ייתכן שבחזרה המרובה באה הפרשה להדגיש את חשיבות ההתמדה והקביעות כיתד שלא תימוט.
אפשר שרעיון זה מתחבר אל נושא אחר בפרשתנו: בחירת יהושע למנהיג והעדפתו על-פני פנחס. אמנם פנחס קנה את עולמו במעשה הקנאות שלו, אולם מעשהו ביטא התפרצות חד-פעמית של תעצומות נפש ועוז רוח, והוא הסתיים בין רגע. יהושע, לעומת זאת, הצטיין בתכונת ההתמדה: "מְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא). חז"ל מתארים את יהושע כמי "שנתגדל על-ידי שהיה עוסק בדברי תורה תמיד" (משנת רבי אליעזר, פרשה יג), ובתור מי שהיה "משכים ומעריב בבית הוועד של משה, מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות" (במ"ר כא יד), או במושגינו: הוא היה הראשון להדליק את האור בבוקר, והאחרון שמכבה אותו בערב. מינוי יהושע קובע את מעלת הקבוע, ומנציח לתמיד את ערך המתמיד.
חז"ל הטמיעו עיקרון זה בכל מרחבי ההלכה, והוא בולט במיוחד ביחסם ללימוד תורה, עליו נאמר: "עשה תורתך קבע" (אבות א, טו). לדבריהם, כשייכנס אדם לדין הוא לא יישאל: "האם למדת תורה"? אלא: האם "קבעת עתים לתורה?" (שבת לא ע"א). אפילו התפילות שמבחינת התוכן והפנימיות נאמר לגביהן: "אל תעש תפילתך קבע" (אבות ב, יג), מבחינה המסגרת והחיצוניות צריכות להיות קבועות.
אפשר שעיקרון זה עמד לנגד עיני הרמ"א כשבחר לפתוח את הגהותיו ל'שולחן ערוך' בפסוק: "שיוותי ה' לנגדי תמיד", ולסיים את 'אורח חיים' בפסוק: "וטוב לב משתה תמיד". והרי כל מהותו של השולחן ערוך היא ליצור קביעות הלכתית והתמדה בחיי היום-יום של האדם מישראל.
ההצלחה והכישלון בכל תחום תלויים ביכולת שלנו לחתום קבע, ליצור מסגרת ולהתמיד בה. מה שנכון בלימודים ובעבודה, בפעילות ספורטיבית ובכל תחום של עשייה, נכון אף ביתר שאת בעולם הרוח והתורה.
בשבת שעברה, בדיוק ביום הראשון לחופשת הילדים, חל י"ז בתמוז שאחד מחמשת הדברים שאירעו בו היה: "בטל התמיד" (תענית ד, ו). יש בכך תזכורת לחשיבות הקביעות והיציבות גם בתקופת הקיץ כאשר אנשים יוצאים מהשגרה לחופשה ומהקביעות לארעיות. חשוב לשמור על מסגרות של קבע, ולדאוג שלא ייבטל התמיד.
(פנחס תשעח)
