הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשת חקת אנו קוראים על רגעי חייה האחרונים של מרים הנביאה במדבר צין. מדבר צין משמש נקודת ציון מרכזית ומשמעותית מאוד לעם ישראל במדבר, ותחנות רבות במסעות המדבר קשורות בו. מעניין לשים לב לתיאורו של האלשיך (במדבר כ, א-ב) לתהליך שקדם למותה של מרים:
"אמר, ויבואו בני ישראל כל העדה, כלומר בהיותם כל העדה יחד שלא מת שום אחד. באו מדבר צין, הוא מדבר שמם ולא חסרו להם מים במדבר ההוא, עם היות כי הוא מקום צמאון בטבע. אך אין זה רק על כי היה הבאר אתם. וכאשר בחדש הראשון עצמו וישב העם בקדש, שהוא יישוב עיר אשר שם בטבע יש מים, כי אין בונים עיר כי אם על מים, חסרו המים. אך אין זה כי אם על ש'וישב העם', כלומר מיושבים שם ולא קמו ולא זעו ממקומם. עם ש'ותמת שם מרים', והיה ראוי לבל ישבו כי אם יקומו וילכו לגמול חסד עמה".
לדעת האלשיך התורה מרמזת לנו על סיאוב רוחני שאחז בעם, שהתרגלו לטוב שהעניקה עליהם מרים בדמות שפע מים. לפיכך, בעוד כשהיו במדבר צין, מקום ציה ויובש – לא היה חסרון מים, כי רוחם היתה מאוחדת ומרים שכנה בתוכם. אולם, כאשר הגיעו לקדש, מקום ישוב, ומטבע הדברים מקום רווי במים, דווקא שם צמאו כי הם לא גילו נאמנות למרים וצער כבד על מותה, ובשל כך נחסרה מהם מתנת החיים שמרים השפיעה עליהם שנים כה ארוכות.
ביאור נאה על דברי האלשיך הללו נותן אחד מאבות החסידות, ר' יעקב יוסף פולנאה, שבספרו תולדות יעקב יוסף אוהב פעמים רבות לעיין בתורת האלשיך הקדוש. כך לשונו על פרשתנו (אות ח):
"ובזה יובן ויבואו כל העדה שהיו עדה שלימה, וישב העם, רוצה לומר ע"י שישבו בשלוה ירדו ממדריגתן עד מדריגה שנקראו העם, וכמ"ש 'וישמן ישורן ויבעט' (דברים לב, טו). ומזה מצא היצר הרע עליהם מקום תפיסה, מתוך רוב שלותם […] והסימן מסר ביד האדם, כשהוא במדריגה עליונה, אזי לא ידבר בגנות שום בריה כי ודאי יחזיק לכל אדם ליותר צדיק ממנו וכו', כי כל חטאותיו הם תמיד לנגד עיניו. מה שאין כן כשיורד ממדריגתו, אזי יתן דופי לכל אדם ושבח את עצמו. וזהו שהערנו כשירדו ממדריגתן ונקראו העם, מיד נתנו דופי לכל אדם, והעיקר בקד"ש, שהם הצדיקים שנתנו בהם דופי. ותמת שם מרי"ם, כי עד עכשיו היו מרים לנגד עיניהם, והחזיקו לכל אדם ליותר צדיק, מה שאין כן עכשיו נהפך קערה אל פיה כי דברו ועסקו בקדש, ותמת מרים, ששכחו והסירו מלבם פשעם ומרדם בהקדוש ברוך הוא, וחשבו את עצמם לצדיקים".
ראו עד כמה פחיתות המעלה של בני אדם, שמרוב צדיקות שהחזיקו בעצמם ראו אפילו את מרים הנביאה, מזכת הרבים, כפחותה במעלתה.
בעוסקנו בסוגיית מדבר צין מן הראוי להעלות על נס אדם שתרם רבות לזיהוי המדבר הזה באזור הערבה, המנוח פרופסור מנשה הראל, חתן פרס ישראל לגיאוגרפיה וידיעת ארץ ישראל, אוהב ארץ ישראל בשלימותה ובתמימותה, אדם ישר ויקר, ידען ולוחם.
פרופסור הראל, שנפטר לפני כמה חודשים, היה ידוע בידיעותיו המופלגות על כל חלקי ארץ ישראל בכלל, ועל ארצנו התנ"כית בפרט. הוא עסק בנושא מדבר צין בכמה מספריו ומאמריו (ראו ספריו קדמוניות נופי ארץ ישראל, מסעי המדבר, ובעוד מקומות). לדעתו אפשר להוכיח שמדבר צין הוא דווקא המדבר הפחות צחיח מכל המדבריות בהם עברו בני ישראל במסעיהם בדרך לארץ המובטחת. מסיבה זו שימש דווקא נחל צין תחנת קבע ממנה יצאו ישראל למסעות קצרים, או לשליחויות שונות (המרגלים, לדוגמה, יצאו משם וחזרו לשם). הוא ביקש לתחם את האזור בערבה, דרומית לקשת שיוצרים ים המלח, ערד ומדבר באר שבע, ומזרחית להר הנגב שמשתפל מבאר שבע דרומה, באזור הצפוני יותר של הערבה בת ימינו. באזור זה אכן זורם נחל צין, שמעניק מספר מוקדי מים פעילים במהלך השנה, ואף יש בו מטעי תמרים קדומים.
פרופ' הראל הצביע על הקשר המילולי במקרא ובחז"ל בין "צין" לתמרים, ודומה לזה מצאנו ביחס לכשרות לולבי "ציני הר ברזל" (ראו משנה סוכה כט, ב).
לימים, עם כניסת ישראל לארץ, התגלה להם שהשטח הזה הפך להיות חלק מנחלת יהודה, כלשון הכתוב ביהושע (טו, א-ד):
"וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם אֶל גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן. וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח מִן הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה. וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה. וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב".
למעשה, העולה מכאן הוא שמרים קבורה בתוך גבולות הארץ המובטחת, בנחלת יהודה. עוד עולה מכאן שבמשך רבות משנות השהות של ישראל במדבר סיני הם היו באזור שלימים יתברר כחלק מהארץ הקדושה שה' ייעד להם. יתכן שבכך הקב"ה הביא את בניו לארצו ורומם אותם מבחינה רוחנית, זאת על אף שעל פי שורת הדין נשללה מהם זכות זו, עד אשר תם כל הגוי יוצאי מצרים.
חיבת הארץ ואהבתה, זו של מרים הנביאה ועם ישראל, התגלגלה לימים בדמותו המופלאה של פרופ' הראל, המלמד זכות על זכות ישראל לארצם ולמולדתם.
(חוקת תשעד)
