הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בשבוע שבו ישבה ועדת השרים לחקיקה על הצעת החוק להגביל את שכר הבכירים אנו קוראים בפרשת השבוע, כחלק אינטרגרלי מפרשת המועדים, את הפסוקים "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ד' א-להיכם". לאמור: התורה מכניסה לתוך המצוות המובהקות הקובעות את סדר היום של אמונת ישראל – מערכת החגים – את המחויבות החברתית לא לשכוח את העני ואת הגר בעת החגיגות הגדולות. אין הבדל בין החובה לשמור שבת ולקיים את הימים הטובים ובין החובה שלא לשכוח את הנמצאים בשוליים הכלכליים של החברה. שני היסודות האלה הם מצוות ד', ועל שניהם צריכים להקפיד באותה רמה של הקפדה.
אלא שעלינו להבחין בין שתי שפות. השפה בה מדברת התורה בפסוקים אלה היא שפת החסד – על אף העובדה שרכושו של אדם שייך לו, וריבונו של עולם מכיר בבעלות אדם על ממונו ועל יבולו, התורה מחייבת בד בבד לפתוח את הלב ולהרחיב את שערי הנהנים ממנו. לעני ולגר לא מגיע על פי דין לקבל את הפאה ואת הלקט – הם זוכים בזה בשל העובדה שאין התורה מסתפקת בשפת הדין והמשפט בלבד, אלא תובעת מאתנו כחברה לדבר בשפת החסד, בה שערי הלב של האדם מתרחבים לכלול בתוכם גם את אלה שאין להם, ואין הוא שוכח אותם ביום הצלחתו.
ואילו הצעת החוק הזו מדברת בשפה נוספת – שפת הדין. כאן אין מדובר בבקשת חסד מצד הבכירים לצמצם את משכורותיהם, אלא בתביעה של ממש שהיא צודקת ואמיתית, וזאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא העובדה ששכרם עושק אנשים אחרים הזכאים לחלק מהכסף לא פחות מהם. מעגל אחד של הזכאים הוא מעגל העובדים. ההצלחות הגדלות של החברות אינן נובעות רק מכישרון מנהליהן, אלא גם מההשקעה הגדולה של כלל העובדים בחברה. הם אפוא זכאים ליהנות מפירות ההצלחה בצורה פרופורציונאלית. כאשר הבכירים שואבים לכיסם משכורות דמיוניות הם פוגעים בזכות צודקת זו של העובדים, וממש עושקים אותם. ההנחה המערבית כי המחויבות של המנהלים היא לבעלי המניות בלבד, ולא לעובדים, היא הנחה שאינה עומדת במבחן הצדק והמוסר. אל תמנע טוב מבעליו האמיתיים, והבעלים הם גם העובדים. המעגל השני של הזכאים הוא הציבור – החברות האלה חיות מכוח הציבור, מכסף ציבורי המושקע בהם, מחסכונות פנסיוניים וקרנות השתלמות השותפים בהם ועוד ועוד.
למעשה – הציבור כולו מושקע בכל מקום, ובשעה שהבכירים שואבים לכיסם משכורות עתק הם גוזלים למעשה את הציבור. לא זו בלבד, אלא שההצלחות הגדולות נובעות פעמים רבות מהמציאות הכלכלית שיצר הציבור, ולא מכשרון המנהלים. חובת הנאמנות לכספו של אדם אחר, וביותר מכך לכספו של הציבור, היא חובה יסודית ומהותית, ולמעשה המשכורות האלה מהווים מעילה כלפי חלק נכבד מהשותפים – הציבור הרחב.
התביעה הצודקת נמצאת גם בשפה אחרת – שפת הצדק החברתי. נביאי ישראל דיברו הרבה על חוסר הצדק המשווע כאשר מדובר בפערים בלתי סבירים בחברה. עמוס הנביא, למשל, דיבר באריכות על "השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם, ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק. הפורטים על פי הנבל, כדויד חשבו להם כלי שיר. השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו, ולא נחלו על שבר יוסף".
יצירת נורמות חיים של שפע ותאוותנות היא מושא לביקורת נוקבת של הנביאים. היא מפתחת מעצם טבעה שתי מערכות של חיים, ואט אט נפגעות האפשרויות הבסיסיות ביותר לבני אדם המתפרנסים באופן רגיל להתקיים. היא יוצרת מערכת חינוך כפולה, מערכת בריאות אלטרנטיבית, אפשרות דיור בלתי ניתן להשגה ועוד ועוד, ועל ידי כך נפגעים כל האחרים. חלק בלתי נפרד מזהותה של מדינה יהודית הוא צדק זה, ואשרי כל התומך בכך לא מכוחה של צרות עין, אלא מכוחה של רדיפת אמת חברתית.
(אמור תשע)
