פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילןד"ר משה הלינגר
המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן, המכון הישראלי לדמוקרטיה
בגיליון הקודם פתחנו את הדיון על הציות לשלטון החוק הלא דתי בכלל של האמורא שמואל: "דינא דמלכותא דינא".
הנמקות שונות ניתנו על ידי הראשונים לכלל זה (ראו לעניין זה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך שביעי, ערך "דינא דמלכותא דינא", עמ' רצו-רצז; שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים: הוצאת דפוס אקדמי, תשל"ה, פרק שלישי). הבולטות שבהן הן:
(א) בני נוח הצטוו על הדינים כחלק משבע מצוות בני נוח, ולכן יש לציית לחוקים המנהיגים מדינה מסודרת (רש"י לגיטין ט ע"ב ד"ה חוץ).
(ב) בני המדינה מקבלים עליהם מרצונם את חוקי המלך(רשב"ם, בבא בתרא נד ע"ב ד"ה מי אמר). גם אם אין הסכמה מפורשת, עצם הישיבה במדינה כוללת הסכמה מובלעת (תרומת הדשן, סימן שמ"א וכן המאירי,בית הבחירה לבבא בתרא, נה ע"א ד"ה שדה וראו גם:רמב"ם, הלכות גזלה ואבידה, פרק ה', הלכה יח').
הנמקה זו תואמת את ההנמקה המרכזית לציות לשלטון החוק הניתנת על ידי הוגים ליברלים מאז ג'ון לוק במאה ה-17. גם הדיון על משמעות "הסכמה מובלעת" מעצם ההישארות בארץ, גם אם אין זה קל לעזוב את הארץ, העולה מהדיונים הרבים על תקפה של אמנה חברתית – רלוונטית כאן.
עם זאת, חשוב להדגיש כי מושג הסכמת בני המדינה כפי שהבינו זאת הראשונים, רחוקה מרחק רב מהתפיסה הדמוקרטית המערבית בת זמננו. בימי הביניים לא הייתה תפיסה אזרחית כפי שהתפתחה בהגות הליברלית ובמציאות הדמוקרטית הליברלית של מאות השנים האחרונות. גם לא היו בחירות בנוסח הדמוקרטי. על כל פנים, הנמקה זו היא היותר רלוונטית לנושא דינא דמלכותא דינא בהקשר של מדינה דמוקרטית מערבית בימינו.
(ג) הארץ היא קניינו של המלך והוא יכול לגרש את נתיניו מהארץ(חידושי הרשב"א לנדרים כח ע"א ועוד).
(ד) היקש מהנאמר בשמואל א, ח' באשר למשפט המלך הדרקוני ובעל הסמכויות הנרחבות באשר למלך ישראל(חידושי הרמב"ן לבבא בתרא, נה ע"א ד"ה אם כן).
(ה) הפקעת רכוש על ידי המלך היא כהפקר בית דין שהוא הפקר (עליות דרבינו יונה, בבא בתר אנה ע"א, ד"ה עלה בידינו).
באשר לתחולת הכלל. כאן ראוי לציין מספר נקודות:
דיונים שונים נעשו לאורך הדורות באשר לשאלה כלפי איזה שלטון נאמר הכלל הזה. הרמב"ם מדבר על שלטון מלוכני השולט במדינה, כשהקריטריון המרכזי להסכמת הנשלטים הוא קבלת המטבע של המלך: "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא, הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורות ליסטים המזוינים שאין ביניהם דין." (משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה, פרק ה, הלכה יח). לעומת זאת בקרב פוסקי אשכנז התקבלה הדעה כי גם שלטון של שר או שליט מקומי נחשב כשלטון שדינו דין (שילה, שם, עמ' 89). ייתכן מאוד שההבדל בגישה נעוץ בסוג השלטון שבמסגרתו פעלו הפוסקים. הרמב"ם פעל במסגרת שלטונו של צלאח א-דין השליט המוסלמי החזק, כובש ארץ ישראל מידי הצלבנים. באשכנז השלטון היה פיאודלי, עם משקל מרכזי לאצילים המקומיים.
דרך אגב, נושא המטבע מעניין במיוחד היום על רקע האיחוד האירופי ומעמדו אל מול המדינות החברות בו וזאת לאור מקומו של האירו מאז אמנת מסטריכט.
סוגיה אחרת היא האם הכלל נאמר רק לגבי חוקים המקובלים במסורת המלוכה (כדעתו של הרמב"ן בחידושיו לבבא בתרא, נה ע"א, ד"ה אם כן), או שהוא תקף גם לגבי חוקים חדשים שמחוקק מלך בשונה ממסורת המלוכה(טור חושן משפט, שסט, יד בשם אביו, הרא"ש).
מחלוקת ידועה היא האם הכלל נאמר רק לגבי דברים הנוגעים למלכות, או שהוא תקף גם לעניינים אזרחיים שבין אדם לחבירו (למקורות מגוונים לעמדות השונות ראו את הערך: "דינא דמלכותא דינא", האנציקלופדיה התלמודית, כרך ז', עמ' רצט, הערות 52-46).
סוגיה רלוונטית במיוחד היא האם יש תוקף לחוקיו של מלך שכבש ארץ זרה ושולט על תושביה בכוח?- עמדתו של רבי אליעזר ממיץ המצוטט על ידי האור זרוע, פסקי בבא קמא, סימן תמ"ז; שו"ת אור זרוע סימן ק"י היא שאין כל תוקף לחוקים של שלטון כובש שגזל קרקע שכן הארץ אינה שלו (בהתאם להנמקה השלישית לעיל). כמובן גם ההנמקה השנייה של הסכמת הנתינים לא תאפשר לגיטימציה לדין של מלך כובש מדינה זרה עליה הוא שולט רק מכוח הפחד ממנו. זו דעה המנוגדת לפסק של רב שרירא גאון (מובא אצל שילה, עמ' 46), כי גם במקרה של כיבוש שכזה, הכלל דינא דמלכותא דינא תקף. כפי שמציין שמואל שילה (שם, עמ' 92), דעתו של רבי אליעזר ממיץ לא נסתרה, אך גם לא אומצה במפורש על ידי חכמי ההלכה שבאו אחריו. על כל פנים, עמדה זו כמובן תואמת את התפיסה המערבית באשר לחוסר הלגיטימיות של שטחים הכבושים שבהם חיה אוכלוסייה החסרה זכויות אזרח והנשלטת רק על ידי כידוני הרובים של השלטון הכובש.
(נשא תשעג)
