הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)תורה אחת ניתנה למשה בסיני. תורה רווית מחלוקות אנו פוגשים כיום. הפער בין היותה של התורה אחת לבין העולם המגוון שאנו פוגשים היום בואר על ידי ראשונים בשתי דרכים. הראשונה שבהן היא הקביעה שמדובר בתאונה היסטורית. כזו לדוגמה הייתה דרכו של הרמב"ם. הוא ביאר כי התאונה לא אירעה ביסודות המהותיים של התורה, שבהם לא נפלה מחלוקת כלל וכלל, כי אם במסקנות שהסיקו בני אדם ממנה בדרכי הלימוד השונות. כיוון שהתורה ניתנה לבני אדם, ובני אדם שונים – הם הסיקו מסקנות שונות, ומכאן עולם המחלוקות המגוון. הרמב"ם גם הדגיש כי אנו לא מוטרדים מעצם קיומן של המחלוקת ברמה העקרונית, כיוון שיש בידינו כלי הכרעה – בית הדין הגדול – שנצטווינו לעשות את אשר הוא מורה לנו.
לעומתו, היו רבים שכתבו כי מקור המחלוקות עמוק יותר. אין הן תאונה, כי אם נובעות מכך שאין האמת הא-לוהית הענקית מתכנסת לתוך עמדה אחת בלבד. כך כתב הריטב"א: "…כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר"; כך כתב המהר"ל מפראג: " כי כל דבר ודבר אי אפשר שלא יהא בחינה יותר מאחת לדבר אחד. שאף אם הדבר טמא, אי אפשר שלא יהיה לו צד בחינה אל טהרה של מה, וכן אם הדבר טהור, אי אפשר שלא יהיה לו בחינה מה של טומאה".
לפיכך, המחלוקות הן המבטאות את הבחינות השונות של יסודות התורה שבכתב. תפיסה כזו אינה משייכת את המילה "מחלוקת" למילים השליליות, ואין המילה מחלוקת מעוררת התנגדות. להפך, מהות לימוד התורה היא התייחסות לעמדות השונות ולבחינות השונות המתגלות בהן.
עמדה כזו מחייבת תנאים מסוימים כדי שהמחלוקת תהיה מחלוקת ראויה. הראשון שבהם הוא הכוונה לשם שמיים. ברם, כוונה זו אינה ניתנת לבחינה על ידי אדם העומד מחוץ לה, והיא עניין אינטימי פנימי. אין אדם היכול לבחון את רעהו האם הוא פועל לשם שמיים אם לאו. על כן יש צורך גם בקריטריונים חיצוניים מובהקים למחלוקת ראויה. אחד היסודיים שבהם הוא מה שלמדנו מהסיבה לפסיקת ההלכה כבית הלל "שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם", לאמור: תלמיד חכם החותר לליבון אמיתי טורח בראש ובראשונה להקדים את דברי החולק עליו לדבריו. הקדמה זו אינה דברי נימוסין בלבד, ואינה נובעת מענווה מידתית בלבד, אלא היא תנאי הכרחי. רק לאחר השקעה של ממש בבירור נקודות האמת של העמדה החולקת עליך, נפתח השער להצגת עמדתך שלך.
לעומת זאת, כאשר נאמרים כלליים בלבד, בלי שטרח אדם לעמול ולהבין את העמדה המוצגת מולו, ולא זו בלבד אלא שהיא מוטחת כלפי חוץ כאילו האמת כולה נמצאת במקומו של אדם אחד, זהו אחד האינדיקטורים המובהקים למחלוקת שאינה ראויה. לא זו בלבד, אלא שמקובל מפי רבותינו שתנועת ההשכלה והחילון השיגו ניצחונות גדולים במקום בו הריחו כי מדובר במאבקים שונים שאינם מתנהלים בדרך הראויה שעל מאבקים להתנהל בהן. הדבר נכון גם כיום אצל ילדינו שלנו: במקומות בהם הם שומעים השמצות על עולמות רבניים אחרים, במקום בו הם מתרשמים כי לא מדובר בליבון אמיתי של הסוגיה אלא בכתבי פלסתר ועלבונות, ובניסיון לנכס את כל האמת למקום אחד ללא הותרת מרווח לאפשרויות אחרות – משם הם בורחים, ובסופו של דבר יוצאים כל הצדדים ניזוקים. לא לחינם אמרו חכמים כי לשון הרע פוגע במדבר, בשומע ובזה שמדברים עליו. בדברים אלה ביקשו חכמים להדגיש את הנזק המשולש העלול לצאת מדיבור. גם מחלוקת עלולה להתדרדר לנזקי לשון הרע.
ביום בו אנו קוראים את מתן התורה האחת ומכירים את הפטיש שפוצץ אותה לשבעים ניצוצות, אנו נתבעים לגשר על הפער בין האחדות העליונה לגיוון הדעות בניהול מחלוקות בדרך הראויה, שאם לא כן אנו מביאים חורבן על הדעות כולן.
(יתרו תשסח)
