הרב בנימין מונק, מנהל ביה"ס לחזנות ירושליםהרב בנימין זאב מונק – מנהל "מכון ירושלים לחזנות"
פולמוס רחב התחולל בין הפוסקים האחרונים בעניין פיוט ה"אקדמות" המיוחד לחג השבועות. ככל הידוע אין פיוט שזכה למה שזכה לו ה"אקדמות" – והכוונה למנהג הקדום לאומרו בתוך(!) קריאת התורה לאחר הפסוק הראשון "בחודש השלישי באו מדבר סיני". ואכן עניין זה עורר פוסקים כמו הט"ז (הרב דוד הלוי סגל, בטורי זהב על שו"ע או"ח סימן תצ"ד) לצאת כנגד המנהג המקובל מדורי דורות בטענה כי הדבר מהווה "הפסק" באמצע קריאת התורה. לעומתו פוסקים אחרים טענו כי אמירת הפיוט היא דווקא בתוך קריאת התורה כך למשל המהרי"ל – שהיה מגדולי פוסקי יהדות אשכנז וחזן בעצמו – פוסק בספרו כי יש לומר את הפיוט כפי המנהג דהיינו באמצע קריאת התורה.
אך לא רק בכך נתייחד הפיוט המופלא הזה. כידוע, התחבר לפיוט זה ניגון קדום מאד שעבר מדור לדור בחרדת קודש והוא מהווה כעין "נוסח" מוסיקאלי לפיוט הזה. שלא כבפיוטים אחרים – ב"אקדמות" יש ניגון אשר החזן או בעל הקריאה אינם רשאים לסטות ממנו אלא לשיר אותו כ"נוסח". מנגינה זו שכל אחד מעימנו מכיר מילדותו, מזכירה מייד לכולנו את ניחוחו המופלא של חג השבועות והלחן הוא אכן קסום וגם משמש כעין מוטיב כללי של חג השבועות.
כאמור, מדובר בניגון קדום מדורי דורות שעבר מאב לבן עד ימינו אלו. וכאן נשאלת השאלה: האם קיים קשר בין ניגון ה"אקדמות", לבין אמירתו – לפחות בדורות הראשונים – בתוך קריאת התורה, או שמא מדובר בניגון בעלמא ללא קשר לעניין זה? במאמר זה יתברר כי קיים אכן קשר מפתיע ומעורר מחשבה, אך ראשית מספר פרטים חשובים על הפיוט ומחברו.
מחבר הפיוט הוא רבי מאיר ברבי יצחק שליח צבור מוורמיזא אשר שמו רמוז בתוך השורות ("מאיר ברבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן וחזק ואמץ"). רבי מאיר היה אחד מגדולי ישראל ומראשוני ה"ראשונים" והוא מוזכר ע"י רש"י בספריו ("למדתי מדבריו של רבי מאיר בר יצחק שליח צבור זצ"ל"). גם בעלי התוספות מסתמכים על פיוטיו .
כידוע, נמנתה וורמיזא על שלוש קהילות הריינוס המפורסמות שפיירא, וורמיזא, מגנצא, אשר היוו את אבן היסוד למרכז התורה הגדול והחשוב של אשכנז וצרפת. רבי מאיר היה כנראה מתלמידי רבנו גרשום מאור הגולה, אשר גם רש"י נמנה עליהם ומכאן הערצתן הגדולה של קהילות אשכנז וצרפת לפיוט הנשגב "אקדמות", שחובר ע"י אחד מרבותיו של רש"י – רבן של ישראל.
כפי שכבר נאמר, הניגון המיוחד ל"אקדמות" מהווה כעין "נוסח" מוסיקאלי לפיוט והוא מועבר מדור לדור ללא שום שינוי וכבר הזכרנו כי רבי מאיר – בדומה למהרי"ל למשל – מלבד גדולתו בתורה שימש כשליח ציבור וכחזן. יש לציין כי בתקופה זו היו החזנים מחברים גם את הטקסט לפיוטים ושרים אותם בבית הכנסת, לכן יש בסיס רב לסברה שהועלתה על ידי חוקרים שונים שרבי מאיר עצמו חיבר את המנגינה הידועה.
אם נתבונן בניגון קדום זה נגלה להפתעתנו כי בצלילים הקצרים הללו החוזרים על עצמם לאורך כל הפיוט הארוך שזורים ומשולבים בצורה מופלאה שני מוטיבים ברורים מתוך טעמי המקרא -ה"טעמים". אם נקרא את חלקו הראשון של הפיוט במילים: "אַקְדָמוּת מִילִין, וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא": המנגינה על המילה "שותא" זהה לחלוטין לניגון "רביעי" בטעמי המקרא. כמו כן בהמשך הפיוט : "אַוְלָא שָׁקִילְנָא, הַרְמָן וּרְשׁוּתָא": במילה רשותא הניגון זהה לחלוטין לניגון "זרקא" מן הטעמים! מדוע שילב המלחין הקדום את טעמי המקרא לקריאת התורה בתוך הפיוט הזה? התשובה ברורה לחלוטין: מפני שהפיוט נועד כנראה להשתלב עם קריאת התורה על פי טעם נסתר ולכן גם הנגון משולב בטעמי התורה!
עובדה מפליאה זו עשויה לתמוך באלו הסבורים כי כבר מלכתחילה, כאשר נוצר הפיוט על ידי רבי מאיר עצמו, בלחן הפיוט שזר הוא ושילב את טעמי המקרא מאחר שידע כי הפיוט הזה ייאמר בתוך הקריאה עצמה! גם אם היה המלחין אדם אחר בתקופה מאוחרת יותר – עקב העובדה שבזמנו נאמר הפיוט באמצע קריאת התורה – רצה לשלב בצורה מופלאה בין נוסח ה"טעמים" לבין נוסח ה"אקדמות". הניגון המופלא הזה מוכיח שיסודו בהררי קודש והוא נוסד בחכמה ובעומק רב .
כך או כך, הניגון הקסום הזה התקבל בכל תפוצות ישראל האשכנזיים והוא אף חדר לתוך נוסח ה"קידוש" לחג ולשלוש רגלים. שימו לב כאשר אנו אומרים את המילים "ותתן לנו ה' א-להינו באהבה את יום…" אנו שרים את המילים הללו בדיוק באותה נעימה של ה"אקדמות"! יתכן ובמילים הללו נרמזה קבלת התורה ("ותתן לנו") ולכן "הושאל" הנוסח הזה לנוסח הקידוש לחג כדי לרמז על מתן תורה שהוא הבסיס והמקור לכל חגי ישראל והרגלים.
(נשא תשעג)
