פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת קורח היא מן הפרשיות ה'נדרשות' ביותר בתורה. כל דרשן מתחיל, תולה עליה את יהבו, ונותן בה סימנים. ודומה שלא לחינם, העיר רש"י בפירושו על אתר , ש"פרשה זו יפה נדרשת".
העמקה ברבדיה השונים של המחלוקת, הגלויים והסמויים, עשויה ללמדנו פרק מאלף ותובנות שכוחן יפה לא רק לשעה אלא לדורות. מהם מניעיה של מחלוקת ומהו הדלק שמזין אותה? כיצד יש להתמודד עם דעות שונות, לעתים חתרניות, הקוראות לכאורה תגר על הסדר החברתי? מהו דינם של 'צבועים' העושים שימוש בשם שמים כדי לקדם את מטרותיהם האישיות?
עיון בטענתם הבסיסית של קורח ועדתו מלמד שעל פניה לא הייתה זו טענה מופרכת כלל ועיקר. אם נתעלם לרגע מהסגנון הפוגעני ומהוזלת הקדושה עד כדי קביעה ש"כל העדה כולם קדושים", בבסיסה עמדה עובדה מוצקת: תפקידי השררה ניתנו רק לבני משפחתו הקרובה של משה רבנו.
מדרש תנחומא, שרש"י מפנה אותנו אליו בפרשת קורח, לפי שהוא "דורש יפה" את הפסוקים, ממקד את טענת החולקים על משה רבנו במינוי "קרובי המשפחה", אנ"ש-אנשי שלומנו בלבד, נפוטיזם במיטבו, תוך דילוג על מגזרים שלמים שהיו ראויים לכהונה לא פחות. לפי פרשנות זו, דתן ואבירם, בני שבט ראובן, התרעמו על העוול ההיסטורי: ניטלה עבודה מהבכור ראובן, וניתנה לבני לוי.
לפי פרשנות זו, ביקשו דתן ואבירם "להחזיר עטרה ליושנה": להשיב את הבכורה לשבט ראובן, או, למצער, לבכורי השבטים כולם.
הנצי"ב, וכמוהו פרשנים אחרים, נתנו דעתם לכך שהכתוב מבדיל בין "לקיחתו" של קורח, לבין זו של דתן ואבירם (שלא היו מלוקחי המחתות, כמו שהעיר הנצי"ב), לבין הצטרפותו אליה של און בן פלת ש"נעלם" בהמשך התיאור (ולפי מסורתם של חז"ל, "אשתו הצילתו"), שנזכרה בפסוק הראשון בפרשה, ובינם לבין "אנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" שנזכרו רק בפסוק שלאחר מכן. מכוח זה, הם מבקשים להבחין בין המניעים השונים של שתי הקבוצות. התוצאה הייתה אחת: אופוזיציה קשה והתרסה כנגד מנהיגותו של משה רבנו, אך מניעיה שונים היו.
יתר על כן: הנצי"ב, אולי מתוך היכרות קרובה עם המציאות שבימיו – ובוודאי נכונה גם לימינו ובימינו – מדגיש שאותם "אנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" – והלוא 'אנשים' – לשון גדולה היא במקרא – "היו באמת גדולי ישראל בכל פרט, גם ביראת ה'!!!!".
לשיטת הנצי"ב, הצטרפותם למחלוקת לא נבעה חס ושלום מבקשת השררה והרידפה אחר הכבוד אלא מהרצון להיות חלק מנושאי כתר הכהונה, "שהוא גורם דבקות ואהבת ה', כאש בוער בקרבם… ומסרו עצמם למסירות נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמוות אהבה".
הווי אומר: לעתים גם ה"גדוילים", גדולים שבגדולים יראי השם, עשויים להמיט קלון וחורבן על עצמם ועל קהל עדתם בהיגררותם אחרי מיני "קורח" ומחלוקת שעיקרה אינו לשם שמים.
יתר על כן: הנצי"ב עומד על סמיעכות פרשת קורח לפרשת ציצית שלפניה, ועל אותה "טלית שכולה תכלת" שבה נתעטפו, ומסביר שמכאן "מודעא רבה לאורייתא": לא כי מי שמחשיב עצמו אחד "מחסידי עליון", ומעטר עצמו ב"ציצית של תכלת", ראוי גם להנהגה.
הרבה מן הפרשנים עומדים על המונח הסתום "ויקח קורח", שאינו מבאר מה בדיוק לקח ולשם מי ומה לקח.
מקצתם, דוגמת החזקוני, מפרשים שמקרא זה – מקרא קצר הוא, ושיעורו "שלקח אנשים".
אחרים, דוגמת התרגום ורש"י בעקבותיו, מפרשים שקורח "לקח את עצמו" לצד אחר, להיות נחלק על משה. ושמא יש במונח סתום זה ביטוי למהותו של קורח. קורח – לקחן גדול היה. "חאפער" לשמו. על אף שהיה "עשיר כקורח", ולא היה חסר כלום, ביקש קורח רק לקחת. לקיחה לשם לקיחה. תרבות של "מגיע לי", של לקיחה בלבד ללא נתינה ומחויבות.
כידוע, לימים הייתה מחלוקת קורח ועדתו אבטיפוס ומודל למחלוקות שאינן "לשם שמים". כדברי המשנה המפורסמת במסכת אבות (ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
ברם, הקושי הגדול הוא בהבחנה: כיצד קובעים אם מחלוקת מסוימת היא "לשם שמים" או לא? האמנם המבחן הוא סובייקטיבי ותלוי בחולקים עצמם, או שהוא נמדד על פי פרמטרים חיצוניים, אובייקטיביים?
עיון בפרשני המשנה מלמד שבבואם לפרש עניין זה סמכו את היות המחלוקת "שלא לשם שמים" על שני אדנים: אדן אחד מתמקד במניעי המחלוקת. כאשר המניע הדומיננטי הוא השגת טובת הנאה אישית, תוך התמקדות ב"איש" ולא ב"אִישוּ", בבעל העניין ולא בעניין, זו מחלוקת שלא לשם שמים.
האדן השני הוא סגנון המחלוקת. רשאי אדם, ואף חייב, להביע את עמדתו "לשם שמים". עמדה חולקת שמתוכה ובה ועל ידה תתברר האמת ותתלבן ההלכה. אך גם בעשותו כן, עליו לשמור על תרבות דיבור ודרך התנהגות ראויה. אַל לו להפוך את המחלוקת אמצעי לניגוח אישי לשמו, תוך הכפשת היריב, ביושו והכלמתו.
כך, למשל, הורונו חכמים הראשונים ש"אין לומר על סברת הפוסקים שהיא סברה צולעה".
היטיב לבטא עמדה זו רבי חיים מוולוז'ין, בפירושו למשנת אבות: "הנה הלימוד נקרא מלחמה, כמו שאמרו "מלחמתה של תורה", אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו… ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד… וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ ונשמתם בשמי מרום, המחברים המפורסמים, וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה ייזהר בנפשו מלדבר בגאווה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענווה יתירה".
בימים של מחלוקות גדולות, ראוי כי נזכור כולנו שני יסודות אלה: המחלוקת – רצויה ואף חשובה לבירור האמת ולהליכה בדרך הישר, אך צריך שתיעשה "לשם שמים", מתוך כוונה טהורה וראויה, ולא פחות מכך בדרך מכבדת ומתוך ענווה.
(קורח תשעג)
