אחדות ישראל – חלק ב'

לא ניתן לכפות אחדות מאולצת על אנשים. לכן לא ניתן לבטל מסורות ומנהגים שהביאו איתם יהודים בקיבוץ הגלויות האחרון. אבל מצד שני, ישנה בעיה גדולה גם בשימור ההבדלים הדתיים בין עדות ואנשים. שורש הבעיה טמון באיסור התורה 'לא תתגודדו'.
בפשטו, איסור 'לא תתגודדו' אוסר על פציעת הגוף בתגובה למוות של אדם קרוב. כזה היה מנהגם של עובדי האלילים, ולכן התורה מצווה אותנו להתרחק מכך. אך מלשון האיסור המיוחדת שבתורה, חכמים למדו איסור נוסף (בבלי יבמות יד, ע"א):
"לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות… אמר אביי: כי אמרינן לא תתגודדו – כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות – לית לן בה… אמר רבא: כי אמרינן לא תתגודדו – כגון בית דין בעיר אחת, פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינין בעיר אחת – לית לן בה".
האיסור הוא, אפוא, לפסוק דינים שונים במקום אחד. לדעת אביי מדובר אפילו בשני בתי דין בעיר אחת, ולדעת רבא מדובר בבית דין אחד, שחציו מורה הלכה אחת וחציו הלכה אחרת. אך מה הבעיה בדבר?
רש"י (על אתר) מסביר שהבעיה בכך היא ש"נראה כנוהגין שתי תורות". הבעיה היא אפוא תיאולוגית-אמונית. הליכה אחר דינים שונים מראה כאילו יש בידינו שתי תורות, והדבר פוגם בתפיסת שלמות התורה. הרמב"ם, לעומתו, מביא טעם אחר (הלכות עבודה זרה יב, יד):
"ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות".
הבעיה לדעת הרמב"ם איננה אפוא תיאולוגית כי אם חברתית. חילוק בהלכות ובמנהגים בעיר אחת מביא למחלוקות גדולות בחברה, ופוצע אותה (ומכאן הקשר לפשטו של האיסור). ייתכן שהרמב"ם סבר שמחלוקת בענייני דת לא מסתיימת שם, אלא עלולה לצמוח ולהתפשט לעוד תחומים, ולכן חרג מכללי הפסיקה המקובלים כשפסק דווקא כאביי. לדעתו, העובדה שיהודים הגרים בעיר אחת ינהגו בהלכות שונות, היא דבר מסוכן לחברה.
ייתכן ששני הסברים אלו לאיסור עומדים מאחורי מחלוקת הראשונים והאחרונים בשאלה האם איסור 'לא תתגודדו' חל גם על מנהגים. לדעת רש"י, לפיו הבעיה היא תיאולוגית, לא נראה שיש בכך בעיה, שהרי למנהגים אין מקור בתורה, ועל כן חילוק בהם אינו מאיים של שלמותה. לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, נראה שאכן יש בכך בעיה, שהרי סוף סוף הדבר מביא למחלוקת בקרב עם ישראל. מסקנה זו כתובה מפורשות בדבריו כשכתב שהאיסור הוא שיהיו שני בתי דין – 'זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר'. סבורני, שבשל כך שהרמב"ם לא היה שמח היום לראות שישנם שני רבנים ראשיים – אשכנזי וספרדי, ובכלל שישנם בתי כנסת שונים, עם מנהגים שונים, בעיר אחת.
הלכה למעשה, רבים הם הפוסקים שמקילים כיום בדין 'לא תתגודדו' בתחומי המנהג. ועדיין, לא ניתן להתעלם מההשפעות השליליות שיש לדבר על החברה וגם על האמונה. בשעה שנראה שמדינת ישראל הצליחה סוף סוף להתגבר על ההפליה העדתית, הדת היא כמעט התחום היחידי שבו עדיין משמרים את החלוקה הזו. אנרגיה רבה אף מתבזבזת על כל אותם חילוקים פנימיים שבין עדות ומנהגים, במקום שהעולם הדתי יעסוק בדבר החשוב, והוא ההתמודדות עם עולם מחולן שאיננו רואה עצמו זקוק לא-לוהים.
כך שמצד אחד אנו מעוניינים בשימור מנהגים ומסורות אך מצד שני לא מעוניינים שהדבר ייצור מחלוקת. כיצד מתגברים על המלכוד הזה? על כך ברשימה הבאה.
(בא תשפ)