פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
השורש ק.נ.א., על הטיותיו השונות, מופיע במקרא עשרות פעמים. מוספים עליו עשרות מופעים של שמות התואר והעצם שנגזרים הימנו (כגון "א-ל קנא", "קנאה" וכיוצ"ב. ועל אף שלא כל משמעויותיהם שוות, כולם ממקור אחד יצאו). כך 'קנאותו' של האיש לנאמנותה של רעייתו, שמובלטת בפרשת סוטה (במדבר ה) לא פחות מעשר פעמים; כך קנאתו הכפולה ('קנא קנאתי') של אליהו (מלכים א, יט, י) שכידוע בפי חז"ל זוהה עם פינחס ("פינחס הוא אליהו", ולא עוד אלא שבשנים מעוברות, כאשר פרשת פינחס אינה הראשונה משבתות "שלושת השבועות", נקרא מעשהו כהפטרת פרשת פינחס), וכך קנאתם של נביאים אחרים.
אכן, בשונה מתדמיתה כתורה שכולה רוך, מתיקות, דבש ונופת צופים, ודרכיה הם אך "דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", עולמה של תורת ישראל רצוף גם מעשי קַנָאות, קְנָאות וכהנאות למיניהם ולסוגיהם.
אחד הבולטים שבהם הוא מעשהו של פינחס, שבמידה מסוימת היה ל"אבי אבות הקנאים". ראשונים ואחרונים היפכו והיפכו בפרשה זו. יש מהם הדורשים אותו לשבח, ויש הדורשים אותו לגנאי. כמו במקרים אחרים, עיון בפרשנותם עשוי ללמדנו פרק מאלף לא רק בהבנת פשוטו של מקרא, אלא גם לחשוף בפנינו את עולמו ותבנית נוף עולמו של הפרשן.
יחס השניוּת כלפי פינחס בא לביטוי כבר בפשט הכתובים. לצד ביקורת מרומזת, יש לתת את הדעת שהקב"ה מבטיח לו שכר רב על מעשה קנאותו, ששיאו בהבטחת "הנני נותן לו את בריתי שלום".
בעולמם של חכמים פותחה שניות זו והייתה למסכת שלמה. כך, למשל, דרשו חכמי התלמוד הבבלי (סנהדרין פב, ע"ב): "ויעמד פינחס ויְפַלֵל" (תהלים קו ל). אמר רבי אלעזר: "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל" – מלמד כביכול שעשה פְּלִילוּת עם קונו.
לפי תיאור זה, פינחס הואשם ב'פלילים' ו"עשה פְּלִילוּת" – התווכח ורב – "עם קונו", הקב"ה. אכן, השורש פ.ל.ל. והמונח "פלילי" מופיעים במקורות הקדומים לאו דווקא במשמעות השלילית שנודעה להם בימינו, ובהקשרה הרע, אבל גם בהם הוא נוטה פעמים רבות לצד השלילה. והתוצאה? "ביקשו מלאכי השרת לדחפו. אמר להם [הקב"ה]: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא".
לפי תיאור זה, הקב"ה מלמד סנגוריה על פינחס. אמנם גם הוא אינו מצדיק את עצם מעשהו, אבל הוא תולה את כוחניותו של פינחס ותגובתו הקנאית, החורגת מכל מידה ראויה של שלטון חוק וניהול הליך בירור סדור וראוי, ב"מעשה אבות", בייחוסו.
נקל לשער שהתיאור המובלט של שלשלת היוחסין המשולשת בראש הפרשה היא שגרמה לכך – "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן".
אכן, בעוד שאהרן הכהן הוא סמל המתינות והשלום, "אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות", על פני הדברים פינחס מייצג בדיוק את ההיפך. לכן, צריך התלמוד להרחיק נדוד עד לֵוִי, הסבא-רבה שלו (ששמו נשמט, ולא במקרה, משלשלת היוחסין שפורטה על אתר!), שיחד עם אחיו שמעון, היו סמל למעשה של קנאות בעשותם שַמות באנשי שכם ובכל רכושם, לאחר מעשה דינה.
גם חכמי תלמודה של ארץ ישראל (ירושלמי סנהדרין ט, ז) דרשו את מעשה פינחס לגנאי: " 'וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'. מה ראה? ראה מעשה ונזכר הלכה: הבועל ארמית – קנאים פוגעין בו. תני: שלא ברצון חכמים, ופינחס שלא ברצון חכמים". מוסיף עליהם רבי יודה בר פזי שאומר: "ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם' ". וכידוע, בעולמם של חכמים הנידוי הוא מן העונשים הכבדים ביותר, השמורים לחוטאים הגדולים ביותר.
במדרש תוארה דמותו של פינחס כדגם למורד בשלטון החוק ובשופטי ישראל, מזלזל בדין ובסדרי הדין, מסתייג מהליך שפיטה ראוי ו'עושה דין לעצמו', משל היה 'בית דין שדה', גם מאשים, גם שופט, גם תליין.
אכן, מעשה פינחס קיבל הכשר בדיעבד, והקב"ה אף נתן בידו – לו ולזרעו אחריו – את הברית הגדולה מכל, "ברית שלום". אבל בסופו של יום, כאשר מבקש הקב"ה למנות יורש למשה, לא פינחס הוא האיש שנבחר למלא את מקום המנהיג הדגול, אלא דווקא יהושע בן נון, אותו נער ש"לא ימיש מתוך האוהל", ובמקום לאחוז בחרב הקנאות ובחנית הממיתה, מסתפק – כחניך תורן מצטיין במיוחד – בסידור הספסלים לקראת השיעור.
כוחם של לקחי פרשת פינחס יפה לא רק לשעה אלא לדורות. כאז, כן היום, יש להם מִשְנֶה חשיבות. מעשי הקנאות לא פסו מן העולם, ולא אחת הם לובשים בימינו פנים מכוערות במיוחד, קשות, רעות ואכזריות. די לנו אם נתבונן מן החלון בכל אותם מעשי קנאות אחרונים, שבהם פורעים יהודים אחזו, רחמ"ל, מעשה שונאינו בידיהם. בבקשם לנקום את דם בנינו ובנותינו הזכים והטהורים, שנשפך ל"ע כמים בידי אויבים נתעבים, עשו מעשי גמול, רוויי עוול, רשע ופשע, של שפיכת דם נקיים, חפים מפשע, תוך חילול השם הגדול והנורא.
חז"ל לא התעלמו מן הקנאות והקנאים, אבל עשו סייג לתורת הקנאות, והציבו בפניה גדרים חמוּרים שעיקרם: "לא כל הרוצה ליטול את השם – יבוא וייטול".
(פנחס תשפ"ג)
