גלאט כושר וגלאט יושר

אחד הקטעים בגמרא, שמזעזים את קוראם בכל פעם מחדש, מופיע במסכת בבא מציעא (ל, ע"ב): "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". ומקשה הגמרא: "אלא דיני דמגיזתא לידיינו?" – וכי דין של גזלנות עליהם לדון? והלוא מצווים אנו לדון דין תורה, דין אמת לאמיתו? והגמרא מתרצת: "אלא אימא", אלא אמור, "שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=ולא עשו], לפנים משורת הדין".
לעתים, אוזנינו אטומות ועינינו סמויות מלהבחין במה שמפורש לפנינו: "שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין". האמנם ניתן להבין מאמר קשה זה?
לפי האמור בגמרא, כל ישראל שבדור חורבן בית שני "העמידו דבריהם על דין תורה". הכל הלכו ל"דין תיירה". לא חס ושלום לבג"צ ולבתי המשפט האזרחיים, לא לערכאות של עכו"ם, אלא לבית הדין הרבני, ולבית הדין לענייני ממונות של המועצה הדתית, ולבית הדין של ר' נסים קרליץ ולבית הדין של הרב וואזנר. ולבד"צ של העדה החרדית.
ובגלל זה היה החורבן?
כן, אומרת לנו הגמרא, לפעמים אפשר להעמיד הכל על דין תורה ועדיין להמיט חורבן על ישראל. בתקופת החורבן, כך עולה ממאמר זה, הכל התנהל לפי שלטון החוק. מן הסתם, גם אז נכתבו אז פסקי דין מאלפים. דיברו על חופש הביטוי וחירותו של אדם, על חופש העיסוק וחירות התנועה. ובכל זאת היה חורבן.
וכל כך למה? כי לא נהגו לפנים משורת הדין. כי לא הילכו במעגלי צדק. מה ההבדל בין הדין והצדק? מה ההבדל בין שורת הדין לבין מעגל הצדק?
השורה היא ישרה. נראית מדויקת. נכונה. המסדר עובר לדום. כולם עומדים באותה שורה. מצוחצחים. זקופים. מישירים מבט. אבל כשאתה עומד בשורה, אתה רואה רק את החלל והמרחב שלפניך. אינך רואה את זה העומד לידך.
לעומת זאת, במעגלי הצדק אנו מדברים על מעגל. העומד במעגל – רואה את זה שממולו ורואה את זה שלידו.
לכן ירושלים שלבניינה – הערכי, המוסרי והרוחני ולא רק הפיזי – אנו מייחלים ומתפללים, אינה רק עיר הדין, שבה "ישבו כסאות למשפט", אלא גם, ואולי בעיקר, "עיר הצדק, קריה נאמנה".
ביום שלישי הקרוב, צום י"ז בתמוז, יעצרו פעם נוספת אלפי אנשים את מהלך חייהם, ויעלו לירושלים למפגש של חשבון נפש, קריאה וזעקה לתיקון החברה בישראל.
תחת הכותרת "מוציאין את התיבה לרחובה של עיר", הם יתכנסו בכיכר ספרא בירושלים, וישמיעו קול זעקה. בעד יתר אחריות לשמירה על המרחב הציבורי ועל נכסי הציבור, בעד שוויון ושמירה על שירותי חינוך, בריאות ורווחה נגישים לכל, נגד הפגיעה בעובדים באמצעות תנאי העסקה משפילים, נגד הלנת שכר וסחר בנשים, נגד מעשי אלימות במשפחה והתעללות בילדים, נגד עצימת העיניים לנוכח למעלה ממיליון אנשים בישראל שמצויים מתחת לקו העוני (30% מהם אנשים עובדים!), נגד הקיצוץ בקצבאות, נגד היחס המשפיל למהגרי העבודה, נגד הפער החברתי שהולך ומעמיק.
תהיה זו תפילה בעד חברה אחרת. בעד חברה צודקת יותר, שוויונית יותר. בעד חברה שיש בה צדק ולא רק הנצחת הצדקה. בעד חברה שרגישה לנכים ולאנשים בעלי המוגבלויות שבתוכה ומאפשרת להם להשתלב בחברה כאחד האדם. בעד השמעת קולה של תורה בנושאים החברתיים שעומדים על סדר יומה של החברה הישראלית, מתוך תפישה שמדינה יהודית אינה יכולה להיבנות ללא הקפדה יתירה על צו התורה "ועשית הישר והטוב".
כינוס זה הוא פרי יוזמה ברוכה שנוספת מבית "מעגלי צדק", תנועה המבקשת להשמיע את קולה של תורת ישראל בסוגיות הצדק החברתי. מסריה של התורה, "תורת חיים", נוגעים לא רק לחובות הלב והמעשה שבין אדם למקום, אלא גם למצוות שבין אדם לחברו, ובכללן היחס לגר, ליתום ולאלמנה שבחברה, לנכים ולאנשים בעלי המוגבלויות, למובטלים ולעובדים הזרים, למרחב הציבורי, שמירתו והנגשתו לכלל הציבור.
השנה, יתמקד הכנס באחריותנו כלפי המרחב הציבורי. בעשור השנים האחרונות אנו עדים לפגיעה והפרטה מואצת של שירותי החינוך, הרווחה והבריאות. רבים מקרקעות מדינה ומשאבי הגז, המלח, ושאר אוצרות הטבע שלה, שהיו בעבר נחלת הציבור כולו, היו לנכס מנכסי טייקונים שועי עולם, שמעשירים באמצעותם עוד יותר את קופותיהם המלאות.
אחת ההלכות שנאמרו בירושלים קובעת כי "ירושלים לא נתחלקה לשבטים", אלא היא שייכת לציבור כולו.
להלכה זו השלכות מעשיות בתחומי הלכה שונים, אך דומה שהיא מגלמת גם מסר נוסף: יש ערכים, דוגמת עיר הקודש ירושלים, ששייכים לציבור כולו ואינם ניתנים ל"חלוקה".
מתוך כך, חלה על הציבור אחריות מוגברת לשמירתם, לטיפוחם ופיתוחם, ולדאגה כי ישרתו את הציבור כולו ולא רק חלק אליטיסטי נבחר שלו.
עצרת זו עשויה וצריכה לשמש מנוף נוסף לא רק ל"מדרש" אלא גם ל"מעשה", ולהירתמות גדולה יותר לא רק במסגרת ה"דין", אלא גם חוץ ל"שורת הדין".
"יש ימים" כותב הרמב"ם בהלכות תעניות, "שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, לפתוח דרכי התשובה". על אף האבחנות שמבדילות בין תעניות על הגשמים לבין התעניות ה"היסטוריות", כגון י"ז בתמוז, כולל הרמב"ם את התעניות כולן בקבוצה אחת, ובשתיהן מדבר הוא ב"דרכי התשובה", שעיקרה תשובת הלב ולא רק הצום והתענית.
כפי שמודגש במקורות שונים, התענית אינה מתמקדת רק במצוות שבין אדם למקום, אלא גם, ואולי בעיקר, במצוות שבין אדם לחברו. גזל, חמס, עושק, חוסר תום לב. ומכאן אחת ממצוות היום, שמוטלת על שכמו של "בית הדין", כמייצג הציבור, להזהיר מפני "בעלי חמס ובעלי זרוע". וכן אמרו חכמים במשנת תענית, שהזקן שבציבור עומד בשבע תעניות האחרונות, שבהן "מוציאין את התיבה [=ארון הקודש] לרחובה של עיר", ואומר לפני העם דברי כיבושין, אמרי מוסר: "אחינו, לא שק ולא תענית גורמין, אלא תשובה ומעשים טובים. שכן מצינו בנינוה, שלא נאמר בהם 'וירא א-להים את שקם ואת תעניתם', אלא 'וירא הא-להים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה '".
לרוב, נותנים את הדעת לתוכן הדרשה. אך מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, לימדנו בשכבר הימים שהמילה החשובה ביותר בקטע זה היא דווקא מילת הפתיחה שלו: "אחינו!".
רק אדם שרואה ביתום ובאלמנה, בעני ובמובטל, בעגונה ובגר, בילד המצוי בסיכון ובחולה המצפה לתרופה מצילת חיים את "אחיו" ו"אחותו", רק הוא יוכל לשוב בתשובה שלמה.
רק אדם שמעיניו נתונים לא רק לעצמו, להגדלת הונו האישי, אלא גם ולא פחות לאחריותו כלפי הציבור כולו, לשמירה על המרחב הציבורי ולנכסי הציבור, לפיתוחם וטיפוחם, יזכה לראות ולשמוח בבניין ירושלים.
כמו ביום הכיפורים, אחד המוטיבים המרכזיים של תשובה זו הוא התשובה מן "החמס אשר בכפינו". חמס זה אינו בהכרח מנוגד לחוק. ייתכן שמבחינה פורמאלית הכל כשר. לא ניתן להגיש לגביו כתב אישום.
אכן, הוא מבטא את "מידת סדום", שבה – במסגרת הדין עצמו – יכול היה החזק לנצל את החלש, ולהיות "נבל ברשות התורה". אולי "גלאט כושר", אבל לא "גלאט יושר".
סלידה זו ממידת סדום, הייתה לעיקר גדול במשפט העברי. עד כדי כך, שלימדונו חז"ל ש"כופין על מידת סדום" (בבא בתרא יב, ע"ב). מול סדום ניצבת ירושלים.
האבל הגדול של שלושת השבועות והתשובה המתבקשת הימנו אינם רק על חורבן הבית, אלא גם על העיר והעזרות. לא רק על בית אלוקינו שהיה למאכולת אש, אלא גם על חורבנה של "עיר הצדק, קריה נאמנה".
רבותינו למדונו שירושלים, ועמה ארץ ישראל, עם ישראל והעולם כולו, לא ייבנו רק מכוח השמירה על שורת הדין – ולמען הסר ספק, מצווים אנו לשמור על שורת הדין – אלא גם על בנייתם של עוד ועוד מעגלי צדק.
(פנחס תשעא)