"לך שוב לדרכך"

קשים מאוד היו חייו של אליהו הנביא.
הפטרת השבוע, הלקוחה מספר מלכים א (יח- יט), מפגישה אותנו עם סבלו, עם בדידותו ועם תסכולו של עבד ה', חוויות המהוות אנטיתזה ל"כרטיס הביקור" אותו היינו רוצים לייחס לנביא.
תחילתה של הפרשה באיום של איזבל, אשת אחאב, ברצח על חייו של אליהו, המשכה ברצון הנביא למות. מאוחר יותר מתאר הנביא בדידות עצומה ותחושה שהוא נותר המקנא האחרון לבורא עולם ולבסוף ישנו שיח נוקב עם הממשיך המיועד, אלישע.
הבחירה להביא לפתחינו את תלאותיו של אליהו, מעוררת בי את התחושה כי מונח כאן מסר, הנוגע לייעוד ולהתמודדות, שראוי שנטה אליו אוזן.
אליהו נבחר ע"י הקב"ה לשרתו, מבלי שעיין במודעת "דרושים" והגיש מועמדות לתפקיד. כך קרה גם למשה – אבי אבות הנביאים ואחריו, לנביאים רבים וטובים.
אנשים אלה, שזכו לפגוש את ה' ולעמוד בהיכלו, חוו מורכבות יום יומית של מעבר מקיצוניות אחת, של אושר ו"מעין עולם הבא" בקרבתם המוחשית אל האינסופי, אל קיצוניות שניה – מצב חריף של נפרדות, מצוקה נפשית, וסכנת כיליון.
מצבם הקיומי המסוכסך של הנביאים, והטלטול בין פסגה לתהום, מעלה בי הרהורים לגבי חווית הקיום של כל אחד ואחת מאתנו, בהיותנו צרוף מאתגר של נפש וגוף, חול וקודש ואופן ההתמודדות שלנו עם פערים ומשברים.
"קַח נַפְשִׁי" זועק או לוחש אליהו לבוראו, מתוך המשבר.
"מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?" שואל הקב"ה בתגובה. ענה לי מדוע אתה כאן בעולם: מהי שליחותך? שאלה זו נשאלת בהפטרה פעמיים ואליהו דבק בתשובתו: תפקידי לקנא לך, והנה כולם עזבו אותך, ה', ורק אני נותרתי, נתון בסכנת חיים.
"לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ", משיב לו בורא עולם. יש לך תפקיד ודרך: להיות לי לנביא. תפקיד זה עדיין לא הסתיים ולא יוכל להתבצע מתוך המערה. עליך, עבדי, לשוב ולצאת אל העולם ולהתמודד עמו, למרות הסכנה המרחפת תדיר מעל ראשך. ודע – מדובר כאן בצעידה קשה ולעיתים מתסכלת, בשילוב תמידי של התרחקות וקרבה רוחנית: גם לך וגם שׁוּב.
דבריו של הקב"ה נשמעים קשים ליישום. כיצד ניתן להמשיך לתפקד, בשעת מצוקה ומתוך חוויה של יעד מרוחק וכמעט בלתי ניתן להשגה? ואולם יודע הקב"ה במי בחר לנביאו.
צווי ה "לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ" אינו זר לאליהו. כאשר המלכה איזבל איימה על חייו, ניתן לפרש שנס על נפשו, ואולם הכתוב מדייק ואומר: " וַיַּרְא, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ ". אליהו הנביא, אינו נס ומתרחק על או מן הנפש שלו, אלא הולך וגם בא אליה, לעשות בירור וחשבון של הדרך.
במשחו את אלישע לנביא אחריו, משתמש אליהו בעצמו באותו הביטוי: " לֵךְ שׁוּב" הוא אומר לו. ומוסיף: " כִּי מֶה-עָשִׂיתִי לָךְ". יתכן כי הוא מהרהר בגורלו הצפוי של אלישע ואולי הוא דווקא בוחן אותו באתגר הגדול מכולם: האם יוכל זה ללכת ולשוב? האם כשיר הוא לטלטלה המתבקשת מהיותו נביא? ובאשר לו עצמו, האם הוא, אליהו הגאה והמתייסר במימוש ייעודו, יהיה מסוגל לחלוק את חווייתו עם אחר, לשאת משרת לצדו ולהיפרד בעתיד משליחותו?
***
מעניין להתבונן בסבלו של הנביא. שלוש סיבות אפשריות לסבל זה: השליחות הכפויה, תגובות הסביבה (איום ברצח) והפרשנות האישית למצב ("לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי", " וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי").
גם אנו, המתמודדים עם קושי, מפרשים אותו בשלושת האופנים הללו: " הקושי נובע מהתפקיד", "הכל בגלל התקשורת / החברה", "הקושי נגרם בגללי".
כפסיכולוגית, אני מוצאת בהפטרה חיזוק להתמודדות משולבת. בין אם קשיי הם תוצאה של מעשיי או של מעשי אחרים, הרי שאינני פטורה מלעשות חשבון נפש, "ללכת ולשוב", לגבי משימתי כאן בעולם.
קשה ונפלא להיות נביא. קשה ונפלא גם להיות "רק" בן אדם.
(פנחס תשעו)