ד"ר יצחק קניגסברג המרגלים חזרו משליחותם ובפיהם הבשורה: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם (עמי כנען) כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (מהקב"ה – רש"י).
(במדבר יג',לא'). בני ישראל נתנו את קולם בבכי וביקשו לשוב למצרים. לא עזרו מילות החיזוק של יהושע וכלב, מן התרים את הארץ, וגם לא תחנוניהם: "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (שם יד',ט') . לאור התנהגות זאת של עם ישראל, הקב"ה פנה למשה: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ". (שם יד',יא') . הקב"ה קבל על חוסר האמונה שהפגינו בני ישראל כלפיו, למרות הניסים והאותות שעשה להם במצרים, על הים ובמדבר.
נשאלת השאלה: איך קרה שהעם שראה את ניסי ה' הגלויים, וכבודו נתגלה להם על הים: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי ואֲרֹמְמֶנְהוּ" (היו מראין אותו באצבע – רש"י) (שמות טו',ב'), הגיעו לדרגה כה נמוכה של חוסר אמונה – "עד אנה לא יאמינו בי" ?
כבר במפגש הראשון בין משה לעם ישראל, הוא נזקק לאותות בכדי להוכיח להם שהגאולה קרובה: "וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת (הפיכת המטה לנחש וחזרה למטה, צרעת בידו והשבתה כבשרו, והפיכת מים לדם) לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שם ד' לא'). מכאן והלאה כל הוויית עם ישראל הייתה ספוגה באווירה של אותות, מופתים וניסים גלויים: עשר מכות מצרים, היציאה ממצרים, קריעת ים סוף לבני ישראל והטבעת המצרים, ומעמד מתן התורה בהר סיני.
גם חיי היום יום היו רוויים אותות וניסים גלויים: אספקה סדירה של מזון משמים בצורת מן ומים מבאר מרים, בגדיהם ונעליהם לא התבלו, אלא צמחו יחד איתם. הקב"ה בעצמו שכן במחנה בענן הכבוד, וקבע את מועדי מסעם וחנייתם. אצל יוצאי מצרים, החיים על פי אותות וניסים גלויים היו הסטנדרט הרגיל של החיים. מי שלא התנסה באורח חיים כזה, אלא חי על פי הניסים הנסתרים שבכל יום עמנו, קשה להבין את התנהגות עם ישראל בחטא המרגלים ובשאר החטאים במדבר, בבחינת: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב',ד'). הקביעה לפיה "אין סומכים על הנס" הנהוגה בימינו, לא הייתה קיימת בדור יוצאי מצרים. הם כן סמכו על הנס כנורמה מובנית בחיי היום יום. כאשר נשקפה להם סכנה ביטחונית מצד המצרים שרדפו אחריהם, הקב"ה עשה להם נס וקרע להם את הים, כאשר נשקפה להם סכנת רעב, נעשה להם נס והאוכל ירד להם מן השמים, וכו'. בגמרא (נדה לא',א') כתוב: "בעל הנס אינו מכיר בניסו". זה נכון ביחיד וזה נכון בעם שלם. בני ישראל לא הכירו בניסים שנעשו להם, אפילו שאלו היו ניסים גלויים מנקודת המבט שלנו.
המרגלים יצאו ממערכת של ניסים גלויים והגיעו לארץ כנען, שבה התנהלו החיים על פי הסטנדרטים הטבעיים: אנשים זרעו וקצרו את התבואה , טחנו את השיבולים כדי להוציא את הקמח, לשו אותו עם מים ואפו אותו בתנור, כדי להכין את הלחם.
כמן כן הם ראו את המאמץ שהכנענים השקיעו בהכנת בגדים: גזיזת הצאן , טווית הצמר לחוטים, אריגת החוטים לבדים, שמהם תפרו את הבגדים. לאחר שהם התרגלו למערכת הניסית הנוחה במדבר, המרגלים חששו לעבור למערכת הטבעית בארץ כנען.
בהצגת פרי הארץ בפני בני ישראל, הם לבטח הדגישו את המאמץ שיש להשקיע בעבודות חקלאיות כדי לגדל פירות כאלה, ולא כפי שהם זכו לקבלם ללא מאמץ במדבר. בהצגת עוצמתם הצבאית של תושבי המקום: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (במדבר יג',כח'), הם רצו להדגיש שבמערכת הזאת הם יצטרכו להלחם מלחמה טבעית, על כל הסכנות הכרוכות בכך, שלא כמו במדבר שבו: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן".
בין תרי"ג המצוות לא מצאנו שיש מצווה להאמין באות ,מופת, או נס. מטרתם של אלו היא להעצים את האמונה במי שעשה את הנס, ולתת ביטוי מוחשי למצווה הראשונה – יסוד היסודות ועמוד החוכמות: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
הנביאים הביאו אות או מופת כדי להראות שהם שלוחי ה' וכדי להגביר את המודעות והאמונה בו, בניגוד לסיפורי החסידים מחצרות שונות, המספרים על אותות ומופתים שנעשו על ידי הרבי שלהם, כדי לפאר ולקבוע מי מהם נמצא במעמד רוחני גבוה יותר.
בני ישראל לא השכילו להבין את מטרת הניסים הגלויים שנעשו להם במדבר. הבלחה חד פעמית על הים: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד',לא'), לא בישרה את אשר עומד להתרחש בהמשך נדודיהם במדבר. פעם אחר פעם הם נכשלו בהפנמת האותות שהקב"ה שלח להם להגברת האמונה בו.
על כך קבל הקב"ה בפני משה: "עַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ", ועל כך בא עליהם העונש החמור:
"בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ" (במדבר יד', כט'-לא').
(שלח תשעב)
