ד"ר פנינה נויבירטפרשת בהעלותך מגוללת את תחילת מסעם של בני ישראל ממדבר סיני בשנה השנית למסעותיהם. בכך יתחילו בני ישראל מסכת ממושכת של נדודים במדבר, לארכה יתמודדו עם אתגרים רוחניים במישור האישי ובמישור הלאומי.
ההתמודדות מתחילה כבר בפרשתנו, כאשר מיד עם תחילת נדודיו כושל העם בחטא אחר חטא, בתלונות המתאוננים ובחטא המתאווים.
אף כי משה רבינו כבר הוביל את בני ישראל במדבר תקופה ממושכת, והיה עמם ברגעי גדלות וברגעי כשלון, תגובתו לחטא המתאווים תמוהה. לכאורה משה מתייאש מהעם (במדבר י"א, י"א – י"ב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ …" – משה אינו מוצא מנוחה לנפשו. לראשונה הוא מכנה את עם ישראל כ"מטען עודף" אשר הוא אינו מעוניין במשאו, הוא אף ממשיך ואומר: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג " משה מצהיר כי חייו אינם חיים, ומעדיף למות על פני המשך הנהגת העם.
רק לשם השוואה, כשנודע חטא העגל למשה, הוא מלמד סנגוריה על ישראל (שמות ל"ב, י"א-י"ג): "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם … שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ".
כיצד יתכן שכאשר בני ישראל כמעט מאבדים את מלא עולמם בדקה בחטא העגל משה משמש כמליץ יושר, ודווקא חטא המתאווים גורם למשה לפקפוק בצדקת הדרך?
ראוי לציין, כי תלונות העם בחטא המתאווים נחזות כחסרות פשר, התאווה לבשר בלתי מוסברת: "יָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (שם, ד'-ה').
רש"י מציג את התאווה לבשר באור מפוקפק, שכן על אף תלונותיהם, היה ברשות בני ישראל מקנה לרוב והיו הם יכולים לאכול בשר, ובלשונו: "מי יאכילנו בשר, וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו', ואם תאמר אכלום והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגומר אלא שמבקשים עלילה". מפירושו של רש"י עולה, כי הביקורת הקשה של משה על בני ישראל נעוצה בעובדה כי מדובר בעלילת סרק. איננו יכולים להכשיר את חטא העגל, אם כי אנו מבינים את הבלבול והמועקה אשר הובילו את בני ישראל להיכשל בחטא זה. ברם איננו יכולים להבין חטא אשר כולו עלילת שווא בלתי מעוגנת במציאות.
הרב חרל"פ מפתח את פירוש רש"י ומבקש להתחקות אחר שורש הסיבה לעלילה מרושעת שכזו מצד בני ישראל (נימוקי המקראות לפרשת בהעלותך): "ולכאורה מתמיה הדבר, הלא גם עלילה צריכה איזו אחיזה שהיא, ואם יש להם בקר לרוב מה זו טענה "מי יאכילנו בשר", אולם הדבר פשוט שבזמן שמשוכרים בתאווה, מדברים באמת בלא דעת … וגם בשעה שיש להם צאן ובקר לרוב, טוענים הם "מי יאכילנו בשר". מפירוש הרב חרל"פ עולה, כי חומרת החטא נבעה מהיותו חטא "תאווה", בני ישראל היו שטופים בתאווה וברצון להגשמת מאווייהם הפיזיים, עד כי התאווה העבירה אותם על דעתם, הם היו משוכנעים בשכנוע פנימי כי אין ברשותם בשר, הם הזינו את תחושת הקיפוח שבקרבם בטענות סרק.
מפירוש זה ניתן להבין את פשר ביקורתו הנוקבת של משה. אם בחטא העגל היה רצון כלשהו להתעסק, ולו באופן מעוות, בנשגב: " קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ", הרי שחטא המתאווים מנציח את ההתבהמות, היעדר השאיפה לדבר זולת התאווה הגשמית, מבלי שיהא האדם מותר מן הבהמה.
משה מסביר לנו, כי כל עוד בלבב פנימה הנפש הומיה, יש מקום לקוות, לייחל, להכווין. אך כשנדמה כי פסו התקוות והשאיפות, כאשר תאווה פשוטה וטוטאלית מחליפה את המיית הנפש, אין עבור מה להתאמץ.
לאור זאת ניתן להבין את המענה של הקב"ה למשה (שם, י"א, ט"ז-י"ז): " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל … ְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם". במקום בו הארציות שולטת, המענה הינו באמצעות האצלת רוח, בהיעדר תקווה יש להוסיף אור ותוחלת.
נדמה כי המענה הקדום למציאות ירודה רלוונטי אף לימינו. בעידן המקדש את תאוות הפרט ההדוניסטיות, נדמה כי יש הצורך בהאצלה מן הרוח אקטואלי מתמיד.
(בהעלותך תשעא)
