חופש הנבואה

בעולמה של תורת ישראל חירות הביטוי – וגם חופש הנבואה – הם עקרונות יסוד. מי שלא יאמין, די לו שיסתובב בערי יהודה ובחוצות ירושלים ויתבונן בעשרות ה"נביאים" ו"בני הנביאים", ה"משיחים" ושאר רואי החשבון של הקב"ה, הבקיאים כביכול בכל מה שנמצא לפני הפרגוד ומאחוריו, ויודעים להסביר, בפרטי פרטים, מה טעם בא אסון פלוני על אדם אלמוני, ואימתי יבוא משיח בן דוד.
חירות זו, גורמת לא אחת לזילות שם שמים, ולזלזול בתורת ישראל, אך שורשיה עמוקים ונטועים היטב במורשת ישראל. ביטוייה הראשוניים ניכרים היטב כבר בפרשת אלדד ומידד שביקשו להתנבא במחנה ולקרוא תגר על מנהיגותו של אדון הנביאים, משה רבנו.
תגובתו של משה, הענו מכל האדם, אינה מאחרת לבוא: "וירץ הנער, ויגד למשה, ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה!" (יא, כז). ה"נער" האנונימי, אינו עוצר ברוחו. למראה התחרות שקמה למשה הוא רץ, ובבואו לפניו, מן הסתם מתנשף ומתנשם, הוא "מגיד" למשה, וחוזר ו"אומר" לו: הראית? קמו לך מתחרים! מרדו בך!". משמעותה של ריצה זו מקבלת משמעות מיוחדת לאור פירושם של חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, שאותו "נער" לא היה אלא גרשם בן משה (ולפיכך כתוב "הנער", בה"א הידיעה), שכביכול ביקש להציל את כבוד אביו ולהגן עליו מפני המבקשים לערער על סמכותו.
עוד בטרם מספיק משה להגיב, וכבר קופץ רוגזו של "צעיר" נוסף, יהושע בן נון, "משרת משה", מ"בחוריו", שפוסק על אלדד ומידד את הדין וגוזר עליהם עונש חמור של שלילת חירותם: "אדוני משה, כלאם!". לא זכות טיעון, לא מתינות בדין, אלא מאסר, ומיד! דומה שכל מנהיג עם מעט ניסיון פוליטי היה תומך בעמדת יהושע: את המרידה יש לדכא בעודה באבה, שמא תתפרץ ותהיה לאש גדולה, תבערה שלא ניתן לכבותה.
חז"ל יצקו תוכן חריף עוד יותר למעשה זה. ראשית, על ידי הנגדת "שבעים הזקנים", שנחה עליהם הרוח במצוות ה', עם אותם "שני אנשים" סתמיים, שלכאורה ביקשו ליטול לעצמם כתר שלא נתעטרו בו. יתר על כן: חז"ל מפרטים תוכן נבואתם של השנים: "אמרו, משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". היינו: השנים הפיצו דברי בלע, במטרה להתסיס את העם, להסיתו ולהמרידו. "סופו של המנהיג קרב, ויש להתכונן לקרב הירושה".
למרות כל זאת, תגובתו של משה רבנו מתונה בהרבה. הוא "אומר" ליהושע – ואמירה, כידוע, לשון רכה היא – "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם!". לא קנאה, לא שנאה, לא תחרות, ולא איבה. אדרבה: יבואו הכל ויתנבאו, ובלבד שתהא רוח ה' עליהם. חירות ביטוי וחופש נבואה מוחלטים, "מי יתן כל עם ה' נביאים!".
כמה לקחים חשובים נלמדים ממעשה זה. ראשית למדנו שמעיקרו של דבר, "נבואה" – ותורה בכלל זה – אינן נחלתו של איש מסוים, של חוג מסוים. הקב"ה עשוי להשרות את "רוחו" על כל אדם.
זאת ועוד: לא תמיד ה"תלמידים", ה"משרתים", משקפים באמת את עמדתו של הרב. לא אחת, בוחרים הם לעצב להם דעה משלהם, בצלמם כדמותם, תוך עיוות דעתו האמיתית של הרב, המורה והמנהיג. הרב, ה"גדול", מוכן ואפילו מעודד ריבוי דעות, פלורליזם, ומתינות בדין. ואילו תלמידיו, נוטים אל הקיצוניות, אינם סובלים דעות אחרים ואינם סבלנים כלפיהם.
אכן, ריבוי הדעות אינו אומר, חס וחלילה, שכולן נכונות. אך בירור האמת וליבונה צריך שייעשה דווקא מתוך עימות עמן ב"שוק הדעות", והוכחת הטעות שבהן, ולא על ידי סתימת פיות ושלילת חירות הביטוי.
בחיבורו, "באר הגולה", היטיב המהר"ל לנסח עקרון יסוד זה: "כשנביא דעתנו וטענותינו בלתי [=בלי] טענות החולקים עלינו, יהיה קיבול דברינו אצל אוהבי האמת יותר חלש, ושמעם אליו יותר מועט, וחושדים לנו [=חשדם בנו] יותר גדול. וראוי מי שירצה לדון בדין האמת שלא יהיה מכעיס לבעל מחלוקתו שונא לו, אך ראוי שיהיה מודה לו, חומל עליו ומדבר עמו בנחת. ובפרט אותו [=בעל המחלוקת] שלא כיוון לקנתר רק להגיד האמונה [=האמת] אשר אתו, אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו, אין לומר אליו 'אל תדבר ותסתום דברי פיך' שאם כן לא יהיה בירור הדת, ואדרבה דבר כמו זה אומרים 'תדבר ככל חפצך וכל אשר אתה רוצה וחפץ לומר, ולא תאמר 'אם היה אפשר לי לדבר הייתי מדבר יותר' כי אם עושה זה שסותם את פיו שלא ידבר, זה הוא מורה על חולשת הדת. ולכך דבר זה [=הגישה הנזכרת של המהר"ל, שלפיה יש להתמודד עם דברי הביקורת ולא להשתיקם] הפך מה שחושבים קצת בני אדם, כי חושבים כאשר אין רשאי לדבר על הדת הוא חיזוק הדת ותוקף שלו. ואין זה כך. כי העלם דברי המתנגד בדת, אין זה רק [=אלא] ביטול וחולשת הדת, כאשר אומרים [=למתנגד לדת] 'סגור פיך מלדבר'. ואין הסגר לדברים כמו אלו [=לא תועיל סגירתם, סתימת פיו של החולק], כי כל גיבור שרוצה להתנגד על אחד להראות גבורתו, הוא חפץ מאד שאותו שבא נגדו יתגבר בכל אשר יוכל, ואז אם ינצח אותו הגיבור שבא להתגבר כנגדו [=בעל האמת], נראה שהמנצח גיבור ביותר. אבל מה גבורה מראה כאשר אותו שבא כנגדו אין רשאי לעמוד על נפשו וללחום כנגדו. דודאי האדון שגובר על עבדו [=ואינו מאפשר ליריבו להתמודד מולו בכוחות שווים], אין האדון מראה שום גבורה, כי אין יכול ואין רשאי עבד ללחום נגד אדון שלו, ולכך אין לסתום פי מי שבא לדבר נגד הדת לומר אליו 'אל תדבר כך', ואדרבא אם עושה כך – זה עצמו חולשתו".
בימים שבהם יש רבים המבקשים להשתיק את דעות החולקים עליהם, ולסכור את פיהם, ראוי שנשנה ונחזור על פרק גדול זה שהורונו חכמינו זכרם לברכה.
(בהעלותך תשעא)