כמה מילים על הקיצוניות

ההתנגדות לקיצוניות אינה נובעת ממה שיש בה אלא ממה שאין בה. הקיצוניות לעצמה היא תוצאה של להיטות, התמכרות ונכונות ללכת עד הסוף עם אידיאל אחד, שהוא הפריזמה דרכה באה ההתבוננות על הכל. הקסם שבקיצוניות נובע מהלהט, הדביקות, הנאמנות וההתנגדות לפשרה שהיא תמיד מלווה בתחושת וויתור. וכך, אפוא, אם היינו דנים את הלהט האידיאי לעצמו, היה אפשר בטעות להכתירו בתור כליל המידות, המבקש את הנאמנות הבלתי מסויגת לרעיון.
אולם, לא הנאמנות לאידיאל היא הסכנה, אלא הנאמנות לאידיאל אחד בלבד. נקודות האמת אינן מצויות רק במקום אחד. הרב קוק הוא זה שלימש אותנו כי "הניצוץ האלוקי זורח בכל אחת מהאמונות השונות". הקיצוניות היא מידה רעה ודחויה, באשר אין בה את רוחב הדעת וההיקף האידיאי הכולל הנדרש. ההתמכרות לאידיאה אחת מלווה, בהכרח, בהתעלמות מניצוץ האמת החבוי בחברתה. הקיצוני בנאמנותו לצדק מתעלם מן החסד, הדבק באמת בלבד מתעלם מן השלום, השבע באכילת הדבש מונע עצמו מהנועם שבמרירות הזית. הפרוש הקיצוני מסייג עצמו מכל העונג המצוי בעולם. צמצום לאמת מידה אחת מקפחת ומאבדת אמות מידה רבות, המבשמות את העולם בתעופתן הרוחנית.
אחת מהגדרות היסוד במשנת הרב קוק הינה "תורת האחדות הכוללת". בביטוי זה מתאפיינת כל דרכו של הרב קוק – חיבור כל נקודות האמת המפוזרות בכל הדעות והשיטות באחדות אחת. כל התמכרות, כל נטייה אל הקצה, כל בקשת חלק אחד של האמת והתעלמות ממשנהו, היא באמת טעות וצמצום. לפיכך, בקשת האמיתות כולן המצויות במפגש עולמות, היא האידיאל של הדרך הממוצע.
וכך כתב הרב קוק: "כל המחשבות הגיוניות הן ובקשר סיסטמתי הן נקשרות. גם אותן שאין אנו מכירים בהן כ"א בצבוץ רעיוני לבד, כשנחתור יפה אחרי שרשן נמצא איך שהן משתלשלות ממקור ההגיון. כי כך היא תכונת המחשבה. וממילא יודעים אנו שאין שום מחשבה בטלה בעולם כלל, אין לך דבר שאין לו מקום, כי כולם ממקור החכמה הן יוצאות…" (אורות הקודש א, עמ' יז).
יוצא, שההתנגדות לפרישות ולנטייה אל הקצה נובעת מבקשת האמת בכל תוקפה והיקפה. הפרוש אינו מכיר את עולם העונג המותר ואת האמת המצויה בו. ההצטמצמות במגמה אחת, הכניסה לגטו רוחני, מעוותת ופוגמת בהרמוניה הגדולה של כל המחשבות והשיטות, האידיאות השונות והתורות המוסריות, ועל ידי כך מחשיכה את הנשמה ומשביתה את שמחתה. מעבר לכך, היא פוגמת בבקשת האמת:
"…סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור החיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח…" )איגרות הראי"ה א, עמ' יח); "…הדבר האחד שאין לנו אפילו מידה אחת בעולם שלא תהיה הקיצוניות מזיקתה… "(שם עמ' יט).ובניסוח אחר הדברים מובאים כך: "האדם צריך תמיד שירכוש לעצמו המידה הנכונה שאף שיכוין דעתו לאיזה עניין נשגב מאוד לפי כשרונו ושלימות נפשו בתורה חכמה ויראת ד', מכל מקום ישתדל ששום שאיפה לא תזיק לשאיפות אחרות שהם לפי ההשקפה הראשונה [נראות] כמתנגדות לה כי אם צריך שיהיה פונה לכל צדדי השלמות. והמטרה היותר גדולה לא תקטין אצלו את הערך של מטרה היותר נמוכה אם אך נצרכת היא על כל פנים לכלל עניני האדם… "(עין אי"ה, ברכות ב, עמ' 256 פיסקה כב).
זהו המקור האידיאי להעמדת דרך הממוצע כדרך החיים. המיצוע הוא הביטוי המובהק ביותר של ההכרזה "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד", כאשר ה"אחד" אינו בא לשלול את העובדה שאין שניים, אלא בא להורות על אחדות ההוויה וגילויה. מקורה של דרך הממוצע במשנת הרב קוק אינו בתורת האתיקה אלא במדע התיאולוגיה, באמונה, בהכרה עמוקה של הצורך לבטא את האחדות הגדולה אשר מפגישה אידיאות מנוגדות וסותרות לתוך מציאות אחת.
(פנחס תשעא)