דילמת החטופים ונשיאות הראש

בשבת שעברה בשעת צהריים נשמעו נקישות בדלת. אחד מבני המשפחה ניגש לפתוח. בחוץ כבר לא היה איש. על הידית הוצמד פתק: "שבת מבורכת. מתרגשים לספר שבשעות הבוקר בשבת הזו חולצו משבי חמאס 4 חטופים במבצע הרואי בלב עזה: נועה ארגמני, שלומי זיו, אלמוג מאיר ואנדרי קוזלוב. עם ישראל חי".

אחר הצהרים בצאתי לישיבה לשיעור, עצר לידי רכב והנהג בפנים זוהרות וגאות שיתף במידע המשמח. כך גם בשובנו מהישיבה: תושב שטייל עם כלבו הרגיש צורך לבשר לנו את החדשות המשמחות. עם שלם זקף את קומתו. לאחר ההבדלה פתחנו את החדשות. השמחה הרקיעה לשמיים, הלב התרחב לנוכח הגבורה והתחכום המקצועי של צה"ל, השב"כ והימ"מ במבצע החילוץ ההרואי, ובכאב על נפילתו של פקד ארנון זמורה הי"ד, שניצב בגבורה בראש הכוח.

מצבם של יקירינו החטופים מדיר שינה מעינינו כבר משמחת תורה. הדאגה להם אינה נותנת מנוח. מצווה גדולה להשיבם לביתם, חובה הלכתית וחובה לאומית. "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם מת"ע ח, י) – ויפה שעה אחת קודם.

אולם, התמונה מורכבת: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם" (שם הל' יב). המחויבות ההלכתית והלאומית כוללת יותר. היא מקיפה את האחריות לגורלם של כלל האזרחים. הפתרון לשחרור החטופים בהווה לא יכול להיות במחיר של שחרור רוצחים מועדים שיעמיד בסכנה את חייהם של אזרחים רבים בעתיד (כפי שקרה ב'עסקאות' קודמות), או שיביא לתבוסה צבאית של ישראל במלחמה באופן שיעודד אויבים נוספים לתקוף בעתיד, לפגוע בחיי אזרחים נוספים ולמנוע מתושבי העוטף לשוב לביתם בבטחה.

הדיון הציבורי סביב דילמת המענה לשחרור החטופים לוקה בחסר. הוא מתקיים במערכת מושגים מערבית שאינה תואמת את מערכת השיקולים והנחות היסוד התרבותיות של חמאס. חמאס לא חטף את יקירינו כלאחר יד, וגם לא רק כדי שיהיו קלף מיקוח להחזרת אסירים. הוא תכנן זאת בצורה קפדנית, כחלק מתוכנית שטנית כוללת שנועדה להביס את מדינת ישראל ולמנוע בעדה מלהביא לידי ביטוי את יתרונה הצבאי. חמאס מכיר את החברה הישראלית בכמה רמות מעל ההיכרות של רוב הישראלים אותו, ובכלל זה גם בקהיליית המודיעין. הוא מכיר את הרגישות לחיי אדם ואת המחויבות הערכית לגורלו של כל אחד ואחת. את היתרון הזה הוא תכנן לנצל כתורפה: לחטוף כמה שיותר אזרחים וחיילים כדי שישמשו תעודת ביטוח ארוכת טווח לניצחונו ולשרידותו. גם את הוויכוח המר שבתוכנו סביב דילמת החטופים הוא צפה מראש, מניסיונו במקרים קודמים, ובנה על כך שמצוקתנו תמנף אותו בדרכו להשגת יעדיו.

מי שלא מכיר את חמאס ואת האידאולוגיה השטנית והערמומית שלו עלול לשגות באשליה ש'עסקה' כזו או אחרת, או הפסקת המלחמה, יביאו לשחרור כל החטופים. אולם, מי שמכיר אותו מבין שאין סיכוי כל יהיה. ככל שיוכל, חמאס ישאיר בידיו מספיק חטופים כדי שישמשו תעודת ביטוח לשרידותו ולתבוסת ישראל. בצורה זו הוא הציב את דרישותיו במשא ומתן מהרגע הראשון, ולא נסוג מהן למרות הלחצים. רק בקרבנו, במי שלא מבין את התנהלותו, נוצרה תקוה שייענה בחיוב.

הדרך היחידה לממש את המחויבות לשחרור כל החטופים היא באמצעות כוח צבאי או באיתור מקומם על ידי איסוף מודיעיני או סריקה שיטתית ויסודית של השטח, ובחילוצם. פעולה שתיקח זמן. לחלופין, על ידי איתור מקומם של מנהיגי חמאס והפעלת לחץ צבאי שיסכן את חייהם ויאלצם לשאת ולתת כדי להציל את עצמם.

היחס הערכי לחיי כל אחת ואחד בעם ישראל בא לידי ביטוי בפרשה ובזו שקדמה לה. הציווי לפקוד את הלוויים ולמנות את מספרם הוא: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן" (במדבר ד, כב) 'נָשֹׂא' ולא 'פקוד'! וכן בפרשה הקודמת הציווי לפקוד את עם ישראל: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א, ב). ובשמות: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם" (שמות ל, יב). כבר הזכרנו בעבר שהספירה מכונה 'נשיאות ראש', שפירושה חשיבות כל יחיד (פסיקתא רבתי י).

הספירה של העם עלולה לאבד את המשמעות הייחודית של כל יחיד, לראות בו רק עוד אחד במספר הכולל. על כן מדגישה התורה שהספירה של כל אחד היא 'נשיאת ראש'. כל אחד הוא בעל חשיבות כ'נשיא' וכל אחד הוא עולם מלא, שיש לעשות כל הניתן כדי להצילו: "שכל המאבד נפש אחת [מישראל] מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה). להציל את אלה שבסכנה בהווה, ולמנוע סכנה ממי שעלולים להיות בסכנה בעתיד.