הגבר שתום העין

נקודת הכשל המרכזית של אומות העולם שמתבוננים בהווה ומסיקים ממנו על נחיתות עם ישראל ואינם מסוגלים לראות את הנצח

אחת השאלות התיאולוגיות הקשות שרדפו את עם ישראל לאורך הדורות היא שאלת הסבל היהודי. השאלה נובעת מחוסר הלימה חריף בין התודעה היהודית ובין המציאות. כשמצד אחד עומדת התפיסה העצמית הבלתי מתפשרת שלנו כעם סגולה, כעם הנבחר, ומהצד השני ניצבות העובדות ההיסטוריות החתוכות המעידות כאלף עדים על נחיתותנו: משעבוד מצרים, דרך גלות בבל, הדיכוי בימי אנטיוכוס, הכיבוש הרומי, מסעי הצלב, הפרעות הנוראות בת"ח ת"ט ועד למופעים השונים של האנטישמיות בדור האחרון.

במרכזה של פרשת בלק מצוי הדיאלוג שבין האתון ובין בלעם. האתון מתוארת כמי שמזהה את מלאך ה' שעה שבלעם מנוע מכך. על האתון מסופר שהיא רואה את מלאך ה' ועל כן היא נלחצת אל הקיר. התיאור של האתון הוא כמי שמצויה במתח שבין הרצון להשביע את דעת בעליה ובין היראה ממלאך ה' הניצב למולה. ועל כך היא מוכה שוב ושוב.

האתון המצטיירת מתוך הדיאלוג הזה היא משל נפלא למתח ששרוי בו עם ישראל, כשהוא לחוץ בין יראת אלוקים ובין ההישמעות לגויים השולטים והרודים בו, בניסיון להשביע את רצונם ולשרוד. כשמנגד אין שום אפשרות לוותר או להתפשר על האמת הבלתי נראית ושתיגלה לעיני כל ביום מן הימים.

בלעם החובל באתון שוב ושוב הוא הדימוי המושלם אם כן, ליחסי ישראל והעמים ולסבל הנורא שעם ישראל נושא בעל כורחו, דווקא משום שהוא רואה מה שאחרים אינם רואים. דווקא בלעם, החוזה, הנביא, מתגלה במקום חולשתו, הוא לא מסוגל לראות למרחקים. אך הוא גם אינו מפוכח דיו לקרוא את מה שלפניו ממש. בלעם מכונה בפרשה כגבר שתום העין. וחז"ל אף העירו שמכאן שבלעם סומא בעינו האחת היה (מדרש אגדה, בלק). ההדגשה של חז"ל לא באה כדי ללעוג לחסרונותיו ולמומיו הגופניים של בלעם. היא באה ללמד על כשל עמוק יותר שבא לידי ביטוי בראייה חלקית. כידוע, היתרון של שתי עיניים על פני עין אחת היא ביצירת ראיה מרחבית תלת מימדית (סטריאוסקופית) וככל הנראה טענתם של חז"ל היא שזוהי נקודת הכשל המרכזית של בלעם. ובנמשל: נקודת הכשל המרכזית של אומות העולם שמתבוננים בהווה ומסיקים ממנו על נחיתות עם ישראל ואינם מסוגלים לראות את הנצח ואת פשר הסבל של עם ישראל על פי פרשת בלק.

(בלק תשפ"א)