אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])במרכזה של פרשת 'נשא', לאחר העיסוק בדיני סוטה ונזיר, ולפני פירוט עבודת הנשיאים במשכן, תופיע ברכת הכוהנים, שמאז ועד היום הפכה להיות אחד מהרגעים המרגשים בתפילה. הכוהנים עולים לדוכן, פורשים את טליתותיהם מעל לראשיהם, נושאים את כפיהם ומברכים את עם ישראל באהבה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם".
"יְבָרֶכְךָ וְיִשְׁמְרֶךָ" הן מילים הפותחות את מסכת הברכות ומשכו את תשומת ליבם של הפרשנים, שניסו כל אחד בדרכו לבאר את עומק משמעותן, מעבר לפירוש המילה במובן הפשוט והטרמינולוגי שלה. רש"י פירש כך: "יברכך – שיתברכו נכסיך. וישמרך – שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך". 'האבן עזרא' פירש: "יברכך – תוספות חיים ועושר: וטעם וישמרך – שישמור התוספת שלא יגזול אחר מה שהוסיף". על זו הדרך יאמר ספורנו: "יברכך – בעושר ונכסים שאם אין קמח אין תורה: וישמרך – מן הגזלנים".
הרמב"ן יאמר על המילים הללו: "וטעם 'יברכך ה' וישמרך' על דרך האמת, כי הברכה – מלמעלה, והשמירה – שתשמור אותה, כטעם 'זכור ושמור'". יסכם זאת 'האור החיים' באומרו: "יברכך ה' וישמרך – הקדים הברכה ואחר כך השמירה, לומר שיצווה ה' שמירתו להם לפי ערך הברכה וגדולתה. עוד ירצה שכל כך תהיה גדולת הברכה עד שיצטרך ה' לשומרך. עוד ירצה יברכך ולא יסובב רעה מהברכה כדרך פן תאכל ושבעת..".
הצד השווה בכל הפרשנים הללו, הוא האמירה הערכית המשמעותית המתלווה לברכת הכוהנים המרגשת, אמירה שמשמעותה שאין די רק בברכה בלבד, שעלולה חלילה להיות ברכה שלא תשרוד, שלא תתקיים, וחמור מכך – שתהפוך לקללה. משום כך מוסיף הכהן ואומר: לא די שתבוא הברכה, אלא צריך שהיא גם תישמר ותוסיף טובה, לא תיגזל, לא תישחק, ולא תהפוך עורה לקללה, חלילה. ברכה היא נכס שיש לשומרו ולקיימו, ויש להתפלל שהברכה תחול ותממש את ייעודה ומהותה, ושאכן תביא ברכה אמיתית למקבלים אותה.
עומד העם מול הכוהנים, כפרטים וכציבור, עוצמים עיניהם אל מול הברכה שתחילתה אהבה וסופה שלום, ומבקשים שהברכה הגדולה הזו לא רק שתחול עליהם, אלא גם שתישמר, ויימשכו ממנה הטוב והשפע עד בלי די, עד 'וישם לך שלום'.
