הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בשירו הנפלא על עיר הקודש ירושלים של חיים חפר, "הנני כאן", אנו מוצאים שורה מרתקת: "אני חוזר מאלף גילגולים / אני נזיר, בן מלך וקבצן", שילוב זה של צורות אנושיות שונות ושל דמויות מנוגדות כל כך, מצית את דמיון באשר לאופנים המגוונים של הפניה אל עיר הקודש ואל המסרים העצומים שלה לעם הקודש לאורך הגלות. הצירוף של בן המלך והנזיר מתעורר בפרשת נשא, שמצווה על מצוות הנזיר. אכן, חכמי ישראל התחבטו באשר לטיב אותה נזירות, צורת חיים נשגבת לכאורה, ודומה ששני הקצוות מצויים בדברי רש"ר הירש מחד גיסא, וקדמוננו הרמב"ן מאידך גיסא. כך הרש"ר (במדבר ו, יד):
"קרבן זה (=חטאת הנזיר, אותה הוא מצווה להביא עם תום נזירותו, צ"ה) מהווה את הניגוד לנזירות. כי הנזיר פרש ממגע ומשא חברתי והתנזר מן היין המשמח את הלב; בכך שאף להשיג את
קירבת ה' על ידי עבודה פנימית של התעדנות רוחנית ומוסרית. אולם שאיפה זו, המופנית בעיקר כלפי פנים, לא ביטאה מצב של קבע, וכל עצמה לא באה אלא לחנך. אם היתה זו נזירות כהלכה, היא הביאה רק לידי פרישה זמנית מן השותפות של חיי החברה; לשעה הוא פרש מן החברה, כדי להתמסר אחר כך במשנה כח למילוי התפקידים המותווים לו מידי ה'. וכדרך שהיה ניכר עד כה בנזירותו ובפרישותו, כן יעבור עתה בראש העם".
כלומר, הוא חי בצורה זמנית שלא כדרך הרצויה והמיועדת לאדם מישראל, לטובת אגירת כוחות שבאמצעותה ישוב וידריך את העם בדרך רוחנית ראויה וטובה. מנגד, הרמב"ן כלל לא רואה את הנזירות כבעיה, אלא דווקא את סיומה (שם):
"וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לא-להיו, כענין שאמר (עמוס ב, יא) 'ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים', השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) 'כל ימי נזרו קדוש הוא לה' ', והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם".
מקור נוסף שמאדיר עד מאוד את הנזיר, קודם בזמן לזה של הרמב"ן, וששורשו איננו נעוץ דווקא במקורותינו, מצוי בחיבור חשוב מאוד מימי הביניים, מאת החכם הספרדי ר' אברהם אבן חסדאי: "בן המלך והנזיר". חיבור זה, לו נודעו שורשים בודהיסטיים ונוצריים, מכיל בתוכו אוצרות תרבותיים, ספרותיים וליריים כבירים, והיתה לו השפעה אדירה על כל עולם המחשבה היהודי לדורותיו (אפילו על סיפורי ר' נחמן מברסלב, וסופרי חסידות אחרים, חמש מאות שנה אחרי כתיבתו). בליבו של החיבור מלך החושש שבנו יהפוך לנזיר ויימנע מלרשת את כס המלכות. במהלך החיבור מתגולל שיח מעמיק בין בן מלך שנועד לגדולות לנזיר, שפרוש מתאוות העולם ומחשבונותיו הרבים, שמחנכו ומגדלו לעמוד לרשות הקהל ולהתעצם במידותיו התרומיות למען יפיק מכך טוב העולם כולו. ר' אברהם אבן חסדאי עצמו היה חכם גדול, שאף היה מכונה "נשיא" על רקע מעמדו הציבורי הרם, שעסק רבות בתרגום ובכתיבה. הוא מוכר במיוחד בזכות תרגומו לספר המצוות לרמב"ם, שהיה נפוץ באותה עת.
החיבור, שזכה למעמד גבוה מאוד אצל רבים מחכמי ישראל, וחלקם אף הביאו ממנו ראיות להלכה (ראה בית מאיר סימן קמא סעיף סח, ביחס לחולה זקן שיש להניח שעל פי רוב ימות בחליו, ומכאן יש יסוד להתיר אשתו לכל העולם, על בסיס מובאה מהספר; מקור זה עצמו, ישירות מספר בן המלך והנזיר, מובא בשו"ת רשב"ן שיק חלק ב סימן קעד, בתשובה מופלאה לרב חזקיה מדיני מחברון, מחבר ספר שדי חמ"ד, בו מקונן הרשב"ן על אודות מצב היהדות בהונגריה, ומדמה אותה למחלה חשוכת מרפא על רקע חילוקי הדעות הפנימיים), היה מקור מוסרי ורעיוני חשוב עד ימינו ממש.
ניתן למצוא בו מקור לא אכזב למימרות חכמה חשובות, אך לא פחות מזה ללגיטימציה שנתנו חכמי ישראל בימי הביניים לעיסוק בספרות חיצונית של בני דתות ועממים אחרים, כל זמן שיש בה חכמה וערך, תבונה ודעת.
לענייננו הנקודה החשובה בחיבור היא דווקא היות הנזיר המדריך הרוחני, שמלמד לאדם את דרכו הנכונה בתוך עולמו שלו. כלומר, בניגוד לאופן שראה זאת הרש"ר, הנזיר מצוי במקומו עבור העם, ואיננו מחנך אותו בהכרח לפרישות ויציאה מן העולם.
(נשא תשעג)
