הרב בנימין מונק, מנהל ביה"ס לחזנות ירושליםמה היא השקפת התורה על אותם אלו המתנזרים מרצונם מתענוגי העולם? האם מדובר באקט חיובי או שמא בסגפנות יתר שאינה רצויה? בפרשתנו מצינו דיעות חלוקות לגבי הנזיר – הוא האיש המתנזר מרצונו מעינוגי הגוף כיין למשל. "אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר – כולן שיטה אחת אמרו: דנזיר חוטא הוי! דתניא, רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" וכי באיזה נפש חטא? אלא שציער עצמו מן היין!" (נזיר י.). דיעה זו מוצאת את ביטויה גם במאמר חז"ל אחר: " ר' חזקיה ר' כהן בשם רב, עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל" (תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד הלכה יג ) כלומר: אל לו לאדם למנוע עצמו מעינוגי העולם אם יוכל לשלבם עם הודיה לה'.
מאידך גיסא מצינו כי הנזיר הוא נחשב בגדר קדוש שנאמר: "כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ… קָדֹשׁ יִהְיֶה–גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ." (ו', ד'). גם שמעון הצדיק עצמו – שלעיל הובא כי התנגד לנזירות וראה בה חטא – סותר לכאורה את דברי עצמו כפי המובא במעשה הבא: אמר ר' שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד פעם אחת בא אדם נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאת מים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז עליי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה! שאגלחך לשמיים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נודרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר–לְהַזִּיר, לה'." (נדרים ט' ע"ב)
מה הוא אם כן עניין הנזיר: קדוש או חוטא?
נזירות מעצם טבעה היא אקט קיצוני של התנזרות מתוך כפייה עצמית. לכאורה מדוע התורה מתערבת כלל בנדר אותו מקבל הנזיר על עצמו? יקבל אותו – ככל נדר אחר – לכל תקופת זמן שיחפוץ ובגדרים אותם יקבע לעצמו! מדוע התורה 'עוזרת' לקבוע מסגרת זו בגדרי התקופה (שלושים יום לפחות), בדינים שונים, בקרבן ועוד? אלא, כאמור, הנזירות היא מסגרת אותה אדם עשוי לקבל על עצמו כאמצעי קיצוני ובלית ברירה – בדיוק כאותו אדם מן הדרום. האיש נאבק עם יצרו וראה כי אינו יכול לו – כאמצעי רדיקלי "קפץ לתוך המים" ונדר נזירות על עצמו. לכן התורה מסייעת לקביעת המסגרת הזו.
מעשה זה הינו אמנם מעשה ראוי לשבח כפי ששיבח אותו שמעון הצדיק עד ש"נשקו על ראשו" אך עם כל ההערכה והכבוד מראה בעצם על בעיה קשה של אותו אדם הנאבק קשות עם יצרו. זהו איפוא המצב הנמוך של הנזירות, נזירות מתוך מלחמת היצר ואין אונים. ועל אף ששמעון הצדיק משבח נזירות זו אין הוא רואה בה נזירות של קדושה.
ישנה נזירות מתוך מצב שונה לחלוטין. נזירות זו באה לאדם אשר שקוע כבר כל כולו בעולם של קדושה וטהרה בה אין כבר לענייני הגוף והחומר שום משיכה אליו – וממילא הוא מגיע לנזירות – לא כאקט של "הצילו" או מתוך חוסר יכולת להתמודד עם היצר בצורה אחרת – אלא לחלוטין היפוכו של דבר: הנזירות היא אצלו פועל יוצא של דרגתו הגבוהה בה אין לו כל צורך ביין או ביפי השיער. זוהי הדרגה של נזיר "קדוש". הדבר נרמז בצורה מופלאה בדברי חז"ל: "וכי באיזה נפש חטא? אלא שציער עצמו מן היין!" הבה נדייק את המילים: "זה שציער עצמו מן היין" כלומר לגביו פרישה מיין מהווה צער ועינוי והוא הנזיר בדרגה הנמוכה שהזכרנו. מעשה זה שלו ראוי להערכה, זהו מעשה נכון, אך עדיין בגדר "חוטא". הנזיר השני, זה שלגביו לא ניתן כבר לומר ש"מצער את עצמו מן היין" שהרי אין לו בכך כל צער – הוא הוא הנזיר הקדוש והיא פסגת הנזירות.
(נשא תשע)
