מערכת שבתוןאיתמר מירון, עו"ד
על חטא המרגלים, הסיפור המרכזי בפרשתנו, נשתברו כבר קולמוסים רבים. אנו נבקש להפנות את המבט לפרשיות, אותן בחרה התורה לשבץ לאחר חטא המרגלים, מתוך הנחה שלימודן לאחר החטא, בא במגמה לתקן גורם שורשי בחטא.
המדרש (קהלת רבה, ט', ז') מלמדנו: "לך אכול בשמחה לחמך, זו פרשת חלה; ושתה בלב טוב יינך – זו פרשת נסכים; כי כבר רצה האלוקים את מעשיך – זו הכנסת ישראל לארץ, שנאמר: כי תבואו אל הארץ".
הנסכים עולים על גבי המזבח בדיוק כמו הקרבנות. חלק מהנסכים, סולת מעורבת בשמן, מוקטר ונשרף כליל על גבי אש המזבח. יתר הנסכים, דהיינו: היין – נשפך לספלים שהותקנו לשם כך על גג מזבח העולה, וירד בנקבים שהיו במזבח אל השיתין. השיתין מכוונים אל מול מקום המזבח בבית המקדש, ועליהם אמר ר' יוחנן כי נבראו מששת ימי בראשית לשם קליטת הנסכים, ו"זו מעשה ידי אומנותו של הקב"ה" (סוכה, מ"ט, ע"א).
כאן עלינו להבין את הרעיון הגנוז בנסכים, ובייחוד ביין המתנסך אל השיתין. קידוש הרוח והמחשבה הן פעולות קלות באופן יחסי. כל אחד (בכל דת) יכול לתפוס את הצורך בקידוש הרוח והמחשבה, והנפתן אל הבורא. לעומת זאת, חשיבות עצומה מעניקה תורתנו הקדושה, לצורך להוריד את המחשבה מרקיעת השחקים, ולהחדירה אל פרטי המעשה, ובמקביל – להעלות את פרטי המעשה, אל שורשם העליון בעולם הרוח.
זו ייחודיותם של הנסכים. ביחד עם הקורבן העולה אל השמים, ריח ניחוח לה', יורדים הנסכים אל השיתין, "המחוללין ויורדין עד התהום" (סוכה, שם), ומלמדים אותנו כי על האדם לדעת לחבר את הכל אל השמים. גם את הדברים היורדים לתהום, את עולם המעשה החומרי כל כך.
הרמ"צ נריה זצ"ל (נר למאור, עמ' 345-346) מסביר בדרך זו גם את דברי אותו ר' יוחנן, ולפיהם "כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו… הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים" (ברכות, י"ד, ע"ב). עיקרה של קריאת שמע בהתבוננות באחדות הבורא, באהבה וביחוד למי שאין לו גוף ודמות הגוף, ובעליה כלפי מעלה. התפילין ורצועותיהן – ממשיות. אותיות כתובות בקולמוס על גבי קלף, בתי עור ורצועות שחורות. הן מסמלות את הירידה למטה, ואת קדושת התורה המתגלמת במצוות ובסדרי חיים מעשיים. לכן מצוות קריאת שמע חייבת להיות מלווה בתפילין – הורדת קדושת החיים אל כל נבכי המעשה.
זו גם הסיבה שהנסכים מייחדים דווקא את קורבנות עם ישראל. "עולות הגויים – אין מביאין עימהן נסכים, שנאמר "כל האזרח יעשה ככה"; אבל נסכיהם קרבין משל ציבור, שנאמר "ככה תעשו לאחד, כמספרם" (רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פ"ג, ה"ה).
חיבור הארץ והשמים, ע"י קידוש החיים המעשיים, הוא גם הרעיון העומד מאחורי מצוות הפרשת החלה אל הכהנים [כן. זוהי אחת ממתנות כהונה, גם אם היום, בעוונותינו, אנו נאלצים לשרוף את החלה המופרשת], המופיעה לאחר הנסכים, ונזכרת במדרש שהובא לעיל. החלה מזכירה לנו, כי השגחת הבורא חלה על כל פרט ופרט בחיינו המעשיים. השגחתו מלווה אותנו גם בשעת לישת הבצק במטבח, וברכתו שורה במעשה ידינו ממש. לכן אין מפרישים חלה מן הקמח הגולמי, אלא מן הבצק שהכנו במו ידינו דווקא. כך אנו מבטאות את ההכרה בכך שבורא עולם משגיח על כל פרט בחיינו, ומברך את מעשה ידינו, וכך אנו מדגישים את היכולת לקדש את מעשה ידינו. "לפי שחיותו של אדם במזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש" (ספר החינוך, שפ"ה).
ושוב, מבהיר לנו ר' יוחנן כי "למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודה זרה? לומר לך, שכל המקיים מצוות חלה, כאילו ביטל עבודה זרה; וכל המבטל מצוות חלה, כאילו קיים עבודה זרה" (ויקרא רבה, ט"ו, ו'). יסוד קדושת חיי המעשה – יש בכוחו לבטל את תפיסת העבודה הזרה המקדשת את הטבע.
באמצעות דברי ר' יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, נוכל כעת לעמוד גם על התיקון של חטא המרגלים. נזכיר כאן את הפירוש הידוע (בעיקר של חכמי הסוד, וראה לדוגמא בשפ"א שלח, תרמ"א) על חששם של המרגלים מהכניסה לארץ ישראל מתוך חשש רוחני משמעותי – הצורך להשקיע את הכוחות בעבודת האדמה, אשר יביא ממילא לפגיעה בעבודת ה' של עם ישראל. הרי מה קל מלעבוד את ה' בצילם של ענני הכבוד, כאשר המן נוחת בפתח האוהל, ומשה רבינו מוסר שיעורים בבית המדרש?! הנסכים והחלה באים לתקן את התפיסה השגויה. עבודת ה' אמיתית יכולה להתממש רק בארץ ישראל, מתוך חיי המעשה.
גם אנו, החיים בתקופה של אתחלתא דגאולה, וחווים את תקומת ישראל בארצו, מוכרחים לעמול על החדרת מרחבי הקדושה, אל תוך עומק החיים המעשיים, ומתוך כך נוכל למלא את שאיפת הדורות "למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והיישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם" (אורות, למהלך האידיאות בישראל, פ"ב).
(שלח תשע)
