מערכת שבתוןשמואל מרצבך
ירושלים
תורת ישראל, תורה המתהלכת עם החיים היא. כתורת-חיים מורה היא גם סדרי משטר וחברה ובכללם גם הדרכות למניעת שחיתות – היינו התנהגות בצורה לא-ישרה של בעלי סמכות ושררה. מטבע הדברים, שחיתות מתקשרת בעיקרה לענייני ממונות – מה שמכונה בלשון ימינו "קשרי הון-שלטון" – ובהתמודדות עמה נעסוק במאמר קצר זה.
בכמה מקומות בהלכה אנו מוצאים עיסוק בהתמודדות עם שחיתות ציבורית. נראה שבאופן כללי ניתן לחלק התמודדות זו לשלושה מנגנונים עיקריים (שלעתים משיקים אחד לשני). האחד, מנגנון ה"שקיפות" – חובתו של בעל השררה למסור דין-וחשבון על מעשיו. השני, המנגנון ה"דמוקרטי" – הדורש את צירופם של מספר אנשים לקבלת החלטה ציבורית. השלישי, והחריג, הוא מנגנון "והייתם נקיים" הדורש מהאדם שלא לנהוג באופן מעורר חשד. נסקור בקצרה את שלושת המנגנונים הללו כפי שהם מופיעים בתלמוד ובהלכה.
במסכת בבא-בתרא (ח,ב והלאה) עוסקת הגמרא בדיני גביית צדקה. הגמרא מלמדת כי אמנם "צדקה נגבית בשניים" (כפי שנבאר להלן בהרחבה) אך עם זאת גבאי הצדקה אינו צריך לתת דין-וחשבון על אופני חלוקתו. הגמרא מביאה כמעין-מקור לדבריה את הפסוק במלכים (ב,יב,טז) על גזברי המקדש "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים". כדברים הללו נפסק גם ברמב"ם (מתנ"ע ט,יא) ובשו"ע (יו"ד רנז,ב). אולם כבר בטור מובא כי אם אמנם "גבאי צדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהן", "מכל מקום כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל טוב להם שיתנו חשבון" וכן הביא הרמ"א על השו"ע. הגר"א מביא בשם המדרש (שמות רבה, פקודי, נא) שגם משה רבנו נתן דין-וחשבון על כספי המשכן: "איש אמונות זה משה… אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם".
עוד מובא בפוסקים (ע' דרכי משה רנז,א בשם מהר"י וייל ותוס' ב"ב ט,א ד"ה 'ואע"פ') שנאמנות זו דינה רק כשמדובר בגבאי כשר שהציבור קיבל על עצמו, אולם כאשר מדובר באדם שהתמנה על הציבור "על ידי השררה או בחזקה ואימתו מוטל על הבריות", חובה עליו לתת דין-וחשבון על מעשיו. בערוך-השולחן (יו"ד רנז,יב) כתב כי דינו של בעל שררה המקבל שכר שונה, ועליו לתת דין-וחשבון על מעשיו.
יש לציין כי בהלכה זו בא לידי ביטוי יחס מורכב של ההלכה באשר לביקורת ציבורית. מחד, ההלכה רואה בעין יפה הליכי ביקורת ציבורית, אולם מאידך כפי שכותבים הפוסקים (ע' דרכי משה רנז,א בשם מהר"י וייל), ייתכנו מצבים שבהם לא ניתן לדווח לציבור כולו על מכלול השיקולים וההוצאות (ההקשר המדובר הוא צדקה אולם נראה בפשטות שהוא הדין בתקציבי בטחון וכיו"ב). הפתרון שהעלו הפוסקים הוא דיווח למספר מצומצם של אנשי סוד.
המנגנון השני מבוסס אף הוא על אותה סוגיה במסכת ב"ב. המשנה במסכת פאה (ח,ז) מלמדת כי "קופה נגבית בשניים ומתחלקת בשלושה". ההסבר לכך מובא בברייתא בב"ב, והוא "בשניים – שאין עושין שררה על הציבור פחות משניים, ומתחלקת בשלושה – כדיני ממונות". אמנם מבואר בגמרא שם שדין "שררה בפחות משניים" אינו קשור בעיקרו לענייני נאמנות (עי' פרישה וט"ז תחילת סי' רנז), אך הגמרא על אתר מביאה ברייתא המלמדת כי "גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה". יתר על כן, בחלק מגרסאות הש"ס מופיע (וכך הובא בשו"ע) כי דווקא בממון אין עושים שררה פחות משניים. נראה אפוא, ולא נרחיב כאן יותר, כי גם מנגנון זה הוא בעל חשיבות במניעת שחיתות.
המנגנון השלישי, מנגנון "והייתם נקיים", דורש מאדם שלא להתנהג באופן מחשיד, גם אם אליבא דאמת אין במעשיו שמץ פסול. הדברים מופיעים אף הם בסוגיה הנזכרת בב"ב, אולם עיקרם של הדברים במשנה במסכת שקלים (ג,ב) המלמדת כי התורם את הלשכה אינו רשאי להיכנס בבגדים עם כיסים וכיו"ב. כעין זה מופיע גם בגמרא במסכת חולין (מד,ב) "דן את הדין… וכן העדים שהעידו – כולן רשאין ליקח, אבל אמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו".
על אף שלכאורה מנגנון זה אינו אלא תריס בפני החשד, נראה שיש בו גם מן ההתמודדות עם השחיתות. ראשית, הרגילות במעשים הנראים כלפי חוץ כמעשי שחיתות, עלולה להביא את האדם לעשות אותם בפועל. בנוסף, במבט עכשווי, נראה שהגדרה של נורמות ציבוריות כאלו כחובה, מאפשרת במצבים שונים למערכת המשפט לוודא שאכן מדובר במעשי מרמה ולא להסתפק בתירוצים מפולפלים. לו הנורמה הציבורית המחייבת תהיה להיזהר ביותר מחשד, כי או אז במקרה שבו יתעורר חשד, לא יוכל החשוד לגלגל עיניו בפלפולים משפטיים מחוכמים וייאלץ לתת הסבר מניח את הדעת.
סקרנו בקצרה שלושה מנגנונים עיקריים להתמודדות עם שחיתות. נדמה שהגדרת כל אלו השלושה כנורמות ציבוריות מחייבות, בכוחה לסייע רבות בעקירת התופעה השלילית של שחיתות במוסדות הציבור – הן ממלכתיים, הן שאינם-ממלכתיים.
יהי רצון שנזכה שבמהרה יתקיים בנו הפסוק "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים".
(המאמר נכתב במסגרת תחרות מאמרים משותפת ל'שבתון' ולארגון 'הליכות עולם' בנשיאות הרב ד"ר רצון ערוסי).
(שלח תשעה)
