אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ

בתיאורים השיריים של פרשת חקת אנו מוצאים "סגירת חשבונות" עם כמה וכמה מאויבי ישראל לקראת שלהי הנדודים במדבר. בין השאר, מוזכרת התנהגותם הבזויה של יושבי מואב, בהנהגתו של סיחון האמורי שהשתלט על ממלכתם, שלא די שלא קידמו את ישראל בצידה, כי אם יצאו נגדם למלחמה. אחרי תבוסתם והכנעתם, משוררת התורה (במדבר כא, כז-כט):
"עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן".
בתיאור זה נזכרת גם מפלת אלילם של המואבים, כמוש, הנזכר גם בממצאים ארכיאולוגיים כדוגמת מצבת מישע מלך מואב, כאל העליון של תרבות ירודה זו. כמוש "נהנה" מקרבנות אדם, כפי שנראה ממלכים ב ג, כז. במצבתו, מתאר את עצמו מישע כמיוחס לשקץ זה, באומרו (נוסח מעובד על פי אהרן מרקוס, במקור הכנעני דילוגים ושיבושים קלים):
" אנכי מישע בן כמוש מלך מואב הדיבוני, אבי מלך על מואב שלשים שנה ואנכי מלכתי אחרי אבי ועשיתי את הבמה הזאת לכמוש בקרחה".
אכן, התרגום הירושלמי מוצא פרשנות עברית מקורית לשמו של האל המשוקץ הזה, וקובע (בתרגומו לפסוק כט):
"יְיָא לְכוֹן סַנְאֵי צַדִיקַיָא אֲבַדְתּוּן עַמָא דִכְמִישׁ מִדְסֵינַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא לֵית לְהוֹן תַּקַנְתָּא עַד דְיֵיצְרְכוֹן לְמִגְלֵי לַאֲתַר דְיִלְפוּן אוֹרַיְיתָא וּבְנֵיהוֹן וּבְנַתְהוֹן מִתְרַחֲקָן בְּשִׁבְיַית חַרְבָּא כָּל קֳבֵל מִתְמָלְכִין בְּמוֹלְכָנָא דְאוֹרַיְיתָא אֱמוֹרָאִין וּמְשִׂיחִין בְּאוֹרַיְיתָא".
בתרגום לעברית (מובא על פי כתר יונתן, בפרוייקט השו"ת):
"אוי לכם שׂונאי צדיקים אבדתם עם שנובל, משׁשׂנאתם דִברי תורה, אין להם תקנה עד שיצטרכו לִגלות למקום שילמדו תורה, ובניהם ובנותיהם מִתרחקים בשביית חרב, כנגד המולכים במלכות של תורה, אמוראים, ומשׂיחים בתורה".
כמוש מתורגם כאן, אם כן, כנבול, חסר חיים. אכן, אהרן מרקוס הנ"ל, פעיל ציוני נלהב וחסיד ירא שמים ותלמיד חכם גדול, בספרו ברזילי ("מסה בתולדות הלשון העברית", שיצא לאור בשנת תשמ"ג בידי מוסד הרב קוק) טוען, בלא להתייחס ישירות לדברי התרגום, שזו משמעות השם כמוש, "אל המוות והקמילה". מסיבה זו אין זה מפתיע שלכמוש מקריבים קרבנות אדם.
מקור קדום להערכה זו מצוי אצל אחד מהראשונים מבני עמנו שביארו ופירשו את התנ"ך בצורה שיטתית. הגם שספריו אינם בידינו היום, שרידים מפירושיו של ר' יצחק בן שמואל הספרדי (אלכנזי), שחי במצרים במאות ה-11-12 למניינם, מצויים בציטטות של חכמי הדורות שקדמו לנו. הרב יוסף קאפח עמל, תירגם והוציא לאור מכתב יד רבים מחיבוריו של ר' אברהם ב"ר שלמה, החכם התימני שחי לפני כשבע מאות שנה, ובין השאר מצטט בהרחבה מתורתו של ר"י בן שמואל הנזכר. כך דבריו בפירוש לספר מלכים א יא, יז:
"אמר ר' יצחק הספרדי […] כמוש שקוץ מואב רומז על האבן השחורה אשר במישא (מכה), לפי שהיה שם פסל אדיר ואינו ניכר ממנו היום כי אם ראשו, ויתכן שהעמידוהו בעת צמיחת מזל סרטן שהוא מורה על הכמישה וההתכווצות, כי כמוש ענינו כמישה והתכווצות. ומלה זו מצויה בלשון המשנה, ואולי נתכוונו כמישת האויב לפניהם והתכווצותו מלבוא לארצם, או לענין אחר שלא נתגלה לנו".
הרמיזה של ר"י הספרדי למקור האלילי של הכעבה מעניינת, כי יש בה אומץ לב גדול ממי שחי במרחב המוסלמי (על אף כינויו הספרדי, את עיקר חייו ומפעלו הצבורי ניהל במצרים), הגם שהיא אמת מפורסמת (לא ידוע שהכעבה הייתה משוייכת דווקא לכמוש, ומתקבל על הדעת שנבנתה במקור דווקא לציון אלים נבטיים מאוחרים יותר).
בערך באותה תקופה (אולי אף קודם לכן) חי ר' טוביה בן אליעזר, מחבר מדרש לקח טוב (מכונה גם פסיקתא זוטרתא). הוא חי ביוון, והיכרותו עם העולם המוסלמי הייתה פחות עמוקה משל עמיתו במצרים. כך לשונו ביחס לכמוש, על פסוקנו:
"אוי לך מואב. זו נבואה של מואב. אבדת עם כמוש. זה כמוש שקוץ אשר במדבר והוא אבן שחורה דמותה כדמות אשה שחורה והיא בתוך הבמה והיו הולכים אליה להשתחוות לה מואב וכל סביבותיה. וכן הוא אומר (שופטים יא) הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש והוא בלשון ישמעאל מכה עבודה זרה שהיא במדבר והולכים אליה עמים רבים ואחד מאלף אין חוזרין וכבר התחיל להיבטל. לכך נאמר עם כמוש. נתן בניו פליטים. זה היתול וביוש לע"ז כלומר להושיעם".
לימים, אף החוזה מלובלין, בהערת אגב חסידית, יעיר בספרו "זאת זכרון" שכמוש הוא "לשון כמשונים ויבישים שאין בהם שום מצות", כמשל על נפש האדם הנוהה אחרי תאוות לבו (לובלין תרמ"ג, עמ' 12).
עלה לנו שביטול אלהי מואב הוא ביטול הסגידה העיוורת למוות, לגורל המחייב קרבנות אדם ולא מאמין בסגולתו השכלית של האדם ורצונותיו ככלים לתקן את המציאות. בעולמם של בני מואב מעגל החיים שנגמר בקמילה, כמישה ונבילה הוא שמכתיב את דרכו של האדם. בתורתנו התוכן של החיים שמצוי לפני הקמילה הוא העיקר, ובו ראוי לאדם לדבוק.
(חוקת תשעה)