הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ישנה שיטה אפשרית נוספת לעיצוב פניה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מאשר מאבק פוליטי בכנסת. בשנים הראשונות של מדינת ישראל היה כל נושא טעון אידיאולוגית, פוליטית וכוחנית, והדרך היחידה הייתה דרך של הפגנת כוח. הכוח נעשה הן באמצעים פוליטיים, והן בהפגנות סוערות, כגון ההפגנות נגד ניתוחי מתים או נגד גיוס בנות ושרות לאומי. כך טבעי שייווצר כאשר הכנסת היא המקום בו מתקבלות החלטות הנוגעות לציבור, ופוליטיקה היא סוג של חלוקת כוח ומשאבים. מאידך גיסא, אין דרך אחרת מאשר לקבל את ההחלטות הנוגעות למדינה בגוף המחוקק, שהוא מקור הסמכות של המדינה. ב"ה, זכינו לחזור להיסטוריה ולכונן את המוסדות המעצבים את דרכנו, וכל דרך אחרת המוציאה את ההכרעה מהכנסת משמעה אנרכיה, וכנה גדולה כי ההכרעות הגדולות תתקבלנה בקרבות רחוב.
אולם, בשנים האחרונות התקבלו כמה חוקים מפתיעים, רגישים מאוד, בדרך אחרת. הדבר בא לידי ביטוי בחוק הנוגע לדיני נפשות כמו חוק החולה הנוטה למות, ולאחרונה בחוק הקשור בשאלת היוחסין הרגישה ביותר, והיא חוק תרומת הביציות בתשלום. הכנסת לא הייתה זירת הויכוחים אלא זירת ההכרעה. הכנסת הוציאה במיקוד חוץ את השאלות הרגישות האלה, ומינתה את הרב פרופ' שטיינברג הי"ו לעמוד בראש ועדה מקצועית שתדון בשאלות האלה. ועדה זו דנה בשאלות האלה ללא נגיעה פוליטית, מתוך עמדה מקצועית, והגיעה להצעה מסוימת שאף שאינה אידיאלית לאף אחד מהצדדים, זו הצעה שכל אחד מהנוגעים בדבר יכול לחיות עימה. את ההצעה הזו היא הגישה לכנסת, והכנסת בתור מקור הסמכות של דמות המדינה הכריעה בשאלה הזו.
דרך זו של דיון מאפשרת לדון בשאלות לגופו של עניין, ללא נגיעה בדבר, וללא הטיית הדיון לכיוונים שאינם ממין העניין. מבחינה מסוימת הדבר מהווה קיום של דיון ללא לקיחת שוחד (פוליטי), על אנשי אמת, המבקשים את ה"לשמה" שבדבר. מאידך גיסא, מקור הסמכות הוא תקנות הקהל, המתקבלות על ידי הקהל, ומכוחן של תקנות קהל אלה מכונן החוק במדינת ישראל. תהליך זה מתאים מאוד לעמדת ההלכה בדבר תקנות הקהל, כל עוד אינן סותרות באופן חזיתי את ההלכה.
את המבנה הזה אפשר לאמץ כמבנה יסודי ביותר, שאין הוא מפקיע את מעמדה של הכנסת כמקור החקיקה, ואין הוא מעביר את הסמכות לאף גורם, אולם הוא מאפשר תהליכי דיון מסודרים, ארוכים, מנומקים ושקופים, כאשר הקו השליט הוא הקו המקצועי ולא הקו הכוחני. לא זו בלבד, אלא שזו שפה של הסכמה, פשרות, הכרה בלגיטימיות של העמדות השונות, ונסיון לחבר את כולם עד כמה שרק ניתן לקו אחד מוסכם. אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום, ובסופו של דבר מתקבלת הכרעה בדרך בה צריכה להתקבל הכרעה בדיני הקהל.
עתה עומדת על הפרק לדוגמה חקיקה בתחום מעליות שבת בבניינים משותפים. זו שאלה הנראית בראשיתה כשאלה פשוטה מאוד, אולם בשל החששות ההדדיים נוצרו משקעים של חוסר אמון בין הצדדים השונים, ומשקעים אלה עלולים להיות מנוצלים לויכוח שאינו ממין העניין. ואילו אם תוקם ועדה מקצועית, שתדון באפשרויות השונות – למן האפשרויות הטכנולוגיות ועד לאפשרויות השונות של הסכמות בין שכנים, בועדות מקצועיות לכל תחום – אפשר יהיה להציע לכנסת ישראל מצע לחקיקה, בו דווקא מעליות שבת תגברנה את האמון בין הצדדים השונים, ותעצמנה את האפשרויות לחיות ביחד מתוך כבוד, הערכה ואהבה הדדית. בכל מקום בו השפה אינה שפה של כוח כי אם שפה של דיון וליבון, הסכמה ואמון – אנו מוצאים הצלחה גדולה הרבה יותר, ומענה רך משיב חמה.
(חוקת תשע)
