ד"ר עמוס בר דעבאיבה של פרשת פינחס מופיע פרשת בנות צלפחד ובסמוך לה הוראת ה' למשה לעלות ולהשקיף על הארץ טרם ייאסף אל עמיו. פרשות מטות-מסעי ודברים העוסקות בכניסה לארץ והתנחלות בה כמו גם פרשת פינחס מתכנסות מדי שנה לשבתות תלתא דפורענותא של ימי בין המייצרים. תזמון זה מביע את המסר השזור לאורכו של ספר דברים והמהווה את צוואת משה איש האלוקים לבנ"י כי א"י אינה סובלת חוטאים והישיבה בה תמיד תהיה על תנאי. במסכת סוטה (י"ד ע"א) דורש ר' שמלאי "מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לא"י, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". באלפיים שנות גולה השקיפו ישראל על הארץ בגעגועים ואליה לא באו בהמוניהם. לפני תקופת הקוממיות לא עלה ציבור יהודי לא"י אלא פעמים אחדות בלבד. מבתי המדרש של בעלי התוספות יצאה תנועת עלייה במאה השלוש עשרה הידועה בשם "עליית הרבנים מצרפת ומאנגליה" כתגובה למסעי הצלב. בגלי העלייה האלו עלו כ-500 תלמידי חכמים, בהם כמה ממנהיגיו הרוחניים של הדור ובראשם רבי שמשון משאנץ, רבי יהונתן מלוניל ורבי יחיאל מפריז. הם התיישבו בעכו, מרכז המדינה הצלבנית, ויסדו בה בית מדרש ברוח בעלי התוספות. לפני כמאתיים שנה בראשית המאה התשע עשרה עלו כמאה מתלמידי הגאון מווילנה לא"י. האקטיביזם המשיחי פעל ועורר את נפשם של הגר"א ותלמידיו לגאול את שמימונה של הארץ, לחדש את היישוב היהודי, ליצור בה חברה אימונית שכונתה "אנשי אמנה", ולסלול בזאת את בואו של המשיח. הם שטבעו את המושג "אתחלתא דגאולה" מאחר והאמינו כי המשיח אמור להופיע בשנת הת"ר (1840) על פי הכתוב בשיר השירים "וקול התר נשמע בארצנו", איתרע חזונם וב-הת"ר לא התגלה המשיח. מלבד עליות אלו במשך שנות הגלות הרבות, בדור המדבר היו עליות של יחידים לא"י, מתוך יוזמה פרטית הקשורה להשתלמותם הרוחנית. העולים הכינו עצמם הכנה רוחנית אינטנסיבית שלאחריה עלו בדחילו ורחימו, בקדושה וטהרה לארץ הקודש לפלטין של מלך. למרות ההשתוקקות והכמיהה הרבה לא"י והרצון לקיים את מצוות הארץ אשר לא ניתן לקיימם בגלות עם ישראל לא נהר בהמוניו לארץ הקודש דבר הדורש ביאור. א"י נחשבת למשכנו של הקב"ה לארמון המלך אשר מי שזוכה להיכנס ולדור בה מתמרקים עוונותיו כפי שאומר רבי אליעזר במסכת כתובות קי"ט ע"א "כל הדר בא"י שרוי בלא עוון…" מפרש המהר"ם מרוטנבורג "ובלבד שיהא פרוש מכאן והלאה", אין לפרש ח"ו שניתן לעבור עבירות וא"י מכפרת, אלא כפי שנאמר לעיל, האדם העולה לארץ מתמרקים עוונותיו כחתן ביום חתונתו, בתנאי שיהיה פרוש מעברות מכאן והלאה. ולא זו בלבד אלא מוסיף המהר"ם: "ויזהר מכל מיני עוון ויקיים כל מצוות הנוהגות בה, שאם יחטא בם ייענש יותר על העבירות שיחטא שם מבחוץ לארץ כי הארץ דורש אותה תמיד ועיני ה' בה והשגחתו בה תמיד…ואותם שהולכים לשם ורוצים לנהוג בה קלות ראש ובפחזותם להתקוטט שם, קורא אני עליהם 'ותבואו ותטמאו את ארצי' אבל מי שהולך לשם שמים להתנהג בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו". וכן כתב רבי רפאל בירדוגו (שלהי המאה ה-18 בעיר מכנס) בספרו "מי מנוחות": "אינו דומה אשר יחטא בהיכל המלך, ועיני המלך רואות, לאשר יחטא חוץ מהיכל המלך… ולזה בהכעיסם אלוקינו יתעלה, בעת החורבן היה הנביא מכריז עליהם כי אשר יצא תהי לו נפשו לשלל וחי, ואשר ישב בארץ ברעה גדולה. והכול בטעם שאמרנו, כי לא יאות לדור בארץ הנבחרת והמושגחת זולת עובד ה' בכל מאודו, מדקדק במעשיו ולומד בתורתו, ואם לאו לא יפה לו לדור בתוכה" . אביעזר רביצקי במאמרו "ארץ ישראל כמיהה וחרדה בספרות ישראל" טוען כי הסיבה לכך שעם ישראל לא עלה לארץ במשך שנות הגלות הארוכות נובעת דווקא מתוך העובדה שהעם נחרד מקדושתה של א"י וחשש מכך שלא יעמוד בתובענותה של א"י דבר שיוביל לגלות נוספת. הדרישה לכונן חיים ארציים ומדיניים בארץ הקודש ולעמוד במטלות הרוחניות שהארץ מציבה נראתה כבלתי אפשרית ובשל כך נמנע הציבור היהודי לעלות לארץ ורק יחידי סגולה ההינו לעשות זאת לאחר שהכינו עצמם הכנה שלמה לקראת הכניסה לארה"ק ככהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים באימה וברעדה.
