החברה הישראלית ייחודית מאוד בגיוון הרב שמצוי בה. אנחנו נחלקים גם על פי זהות לאומית (יהודים וערבים), גם על פי מוצא אתני – עדתי (אשכנזים, מזרחים, עולי אתיופיה ויוצאי רוסיה וקבוצות נוספות בקרב האוכלוסייה הלא יהודית), וגם על פי זהות דתית (חרדים, חילונים, דתיים, ועוד). הקריטריונים הללו יוצרים אין סוף שבטים עם זהות ייחודית. האתגר הגדול הוא למצוא מכנה משותף רחב על מנת לאחד בין הקבוצות השונות או לפחות את רובן. פרשתנו מציבה בפנינו מודל, שממנו ניתן לקבל השראה למסע הגיבוש של החברה ישראלית.
החלוקה לשבטים לא החלה מיד עם יציאתנו ממצרים, כך גם במעמד הר סיני, בשעה שקבלנו את התורה ומאוחר יותר בעת הקמת המשכן. כל נדיב לב ללא קשר למוצאו השבטי תרם למשכן כרצונו. לא היו פערים בין השבטים, לכולם היו הזדמנויות שוות בשותפות לבניית המשכן.
בשנה השנייה לאחר הקמת המשכן היה צורך לחלק את העם לשבטים לקראת ההגעה לארץ. "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם". רש"י מסביר שהדגל היה 'סימן זיהוי' – דהיינו, שלכל דגל היתה מפה צבועה תלויה בו, וצבעו היה שונה וייחודי מהשאר. הדגל הוא החזון והייעוד של כל קבוצה. לאחר שנבנתה הזהות המשותפת במעמד הר סיני ובהקמת המשכן הגיעה השעה להתחלק לשבטים. המסע לארץ ישראל התבצע לפי שבטים, איש על מחנהו ואיש על דגלו. על אף תחושת הנוחות שיש לאדם במחנהו שלו עלול הדבר לגרום לבדלנות ולפגיעה באחדות. לשם כך נזקק העם לחזון משותף שיאחד מסביבו את כל שבטיו. המשכן שנתרם על ידי העם כולו ללא הבדל שבטי נבחר להיות הדגל המשותף של כלל ישראל ומקומו נקבע במרכז המחנה: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ… יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ".
הרש"ר הירש הבחין בין שני שמות של המשכן, שיתכן ונגזרים מייעודיו השונים: "על פי זה יובן, שהמשכן קרוי לעיל "משכן העדת"; ואילו כאן בפרק הקובע מקום למחנות, הוא קרוי "אהל – מועד". הוא, כשלעצמו, הוא "משכן העדת": המקום שהעדות תשכון שם; ולעם הוא "אהל – מועד": מרכז הייעוד המשותף המאחד את כולם כאחד…".
האוהל היה החזון המשותף של האומה כולה ולכן כל השבטים חנו מסביבו במרחק שווה. המשכן שבנייתו נעשתה על ידי העם כולו היה שייך לכולם. לא היה שבט שהיה עדיף מחברו למעט הלוויים שהופקדו על המשכן. אך גם במודל זה עלולה המחנאות להיות מסוכנת במידה ולא תהיה הכרה בלגיטימיות של האחר. במציאות כזו שנאת חנם יכולה לפרוץ כאש בשדה קוצים. מחנייתם של בני ישראל ניתן ללמוד שאין להסתפק רק בהכרה של הלגיטימיות של האחר אלא גם במציאת מכנה משותף.
לכבוד יום ירושלים, עיר שעושה את כל ישראל חברים, יש לערוך חשבון נפש בסוגיה זו. הפירוד והפיצול שבין "מדינת ירושלים וסביבותיה" לבין "מדינת תל אביב" עלול להביא לנתק בין חלקים מהעם. כעת אנו מצויים בעיצומו של מסע שמבסס את החברה הישראלית במדינת ישראל. החנייה השבטית המתוארת בתורה ראויה להיות מודל לחיקוי. לאמור, השוני השבטי לא יפגום בשוויון. ההפרדה השבטית לא תביא למדרג של עליונות, שעלולה לגרום להשתלטות של קבוצה הגמונית אחת על חשבון ניצול חולשתן של קבוצות אחרות. זאת ועוד, יש לבנות "אוהל מועד", שיהיה החזון המשותף של כל השבטים והקבוצות מבלי שייפגע ייחודו של כל שבט וזהותו התרבותית והדתית.
(במדבר תשעט)
שבטיות ואחדות
השארת תגובה