חיגר ופיסח – המותר והאסור

מהמאה ה-18 מסתמנת מגמה שבה שאלות הלכתיות הנוגעות למקומו של אדם עם מוגבלות בתוך עולם המצוות ובתוך מסגרת הקהילה זוכות לתשומת לב מיוחדת

פרשת פנחס היא אחד מהמקומות בהם נתפרטו דיני המועדים. בפרשתנו כתובים כל הקורבנות של כל החגים בלוח השנה שלנו ולכן פרשה זו היא הנקראת ביותר בתורה, בסוף הפרשה מופיע פסוק "אלה תעשו לד' במועדיכם" בפסוק זה נקראים החגים מועדות. בתורה נאמר "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כ"ג, י"ד), ובסמוך באותו הפרק "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ד'" (שם, י"ז). בפשטות, הביטויים "פעמים" ו"רגלים" הם בעלי אותה משמעות, ו"שלוש רגלים" פירושו, שלוש פעמים. כלומר, בשלושה מועדים בשנה תחוג לפנַי. כך פירשו רש"י וראב"ע שם.

הגמרא דורשת את שני הפסוקים שנזכרו לגבי רַגְלַיִם ממש. כך נאמר שם, "חיגר ברגלו אחת פטור מן הראייה, שנאמר, רגלים" (חגיגה ג' ע"א). ובהמשך הגמרא מביאה ברייתא הכוללת את כל אלו שאינם יכולים לעלות ברגל, ופוטרת אותם ממצווה זו, "רגלים – פרט לבעלי קבין. דבר אחר, רגלים – פרט לחיגר ולחולה ולסומא ולזקן ולשאינו יכול לעלות ברגליו" (שם, ד' ע"א).

פיסח וחיגר, צולעים בהליכתם. פיסח, בניגוד לחיגר, הוא מי שהוא לקוי בשני רגליו והוא כמדלג בעת הליכתו.

הרמב"ם והמאירי (פירוש המשנה חגיגה פ"א מ"א, חגיגה, ב', א') מפרשים שאמנם פשוטו של הביטוי "רגלים" הוא זמנים, אבל כיוון שהתורה נקטה לשון "רגלים" ולא לשון "פעמים", יש בכך רמז שכל מי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מן הראייה. על כל פנים, משמע מברייתא זו שההליכה ברגל הינה חלק מהותי ממצוות העלייה לרגל.

נושא הלכתי אחר קשור באיסור יציאה בשבת לרשות הרבים עם מקל הליכה. נפסקה ההלכה: "…חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לו לילך עם מקלו ואפילו לצאת בו לרשות הרבים, כיון שהמקל נחשב אצלו כמו מנעל אצל שאר בני אדם (או"ח, ש"א, י"ז). אם יכול ללכת בקלות בלעדי המקל, ואינו הולך עם המקל אלא כדי שהמקל יהיה לו לעזר, ופסיעתו יותר בטוחה עם המקל, או לכבוד בעלמא, אסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים. בספר 'שמירת שבת כהלכתה' הביא בשם הרב שלמה זלמן אויערבך על פי המשנה ברורה שהקריטריון הוא אם הולך בביתו עם מקל גם אם טכנית יש לו אפשרות בלא מקל (ם ס"ק ס"ד, פי"ח הערה נ"ט).

שאלת היחס העקרוני למינוי אדם עם מוגבלות להיות שליח ציבור נידונה לראשונה על ידי המהר"ם מרוטנבורג "וששאלת אם אדם שפגעה בו מדת הדין ראוי להיות שליח ציבור. פשיטא דראוי וראוי הוא, ואדרבה מצוה מן המובחר דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים, ולא כדרך שרים בשר ודם, שנאמר 'לב נשבר' דאין נפסל במומים אלא כהנים" (שו"ת ח"ג, רמט).

בשנת תשמ"ג נשאל הרב עזרא בצרי על דינו של אדם נכה היושב על כיסא גלגלים ומעוניין לשמש כחזן ופסק "שאין כל חשש בזה כאשר הצבור מסכימים שחזן חולה כזה שמוכרח לשבת יהא שליח ציבור שמותר לכתחילה לעשות כן.." (תחומין ד', עמ' 455).

מהמאה השמונה עשרה מסתמנת מגמה שבה שאלות הלכתיות הנוגעות למקומו של אדם עם מוגבלות בתוך עולם המצוות ובתוך מסגרת הקהילה זוכות לתשומת לב מיוחדת. הפוסקים הקלו במיוחד בנכה המרותק לביתו בשבת ללא כיסא הגלגלים, והם השוו את דינו של הנכה ל"חולה שאין בו סכנה" שלגביו נפסק שמותר לעבור איסור דרבנן.

המשנה ברורה מסביר ש'במקום חולי לא גזרו רבנן" (או"ח, סי' שכ"ח י"ז). שניים מגדולי הפוסקים, הרב שלמה זלמן אויערבך והרב אליעזר יהודה וולדינברג פסקו שלפי זה, שאם תהיה עגלה ממונעת שניתן להניעה באופן שלא יהיה בה איסור מהתורה ואף לא סרך מלאכה יהיה מותר להניע את הכיסא בשבת (שו"ת ציץ אליעזר, ח"ו, סי' ו', ג'). יש פוסקים שהביאו כהשוואה את דברי התוספות במסכת שבת, אודות אדם שיש לו שרידי לכלוך או מכה על בשרו שמותר לו לגררם אם אין הדבר כרוך באיסור מהתורה מפני צערו: "ואם אין לו צער אחר אלא בשביל שמתבייש לילך בין בני אדם.. אין לך צער גדול מזה" (נ' ע"ב).

לצד כיסא הגלגלים הממונע, קיים מכשיר נסיעה חשמלי נוסף והוא קלנועית. במכון צומת פיתחו קלנועית המופעלת בדרך 'גרמא'. בשנים האחרונות פותחה קלנועית שבה אין צורך בשימוש בהיתר של 'גרמא', אלא המשתמש רק משנה את הזרם החשמלי. הרב אויערבך התיר לצאת עם קלנועית בשבת, "אך רק במקום שיש עירוב. ומשום מראית עין יהיה מחובר על הכסא שלט המודיע ברבים שהוא נוסע בהיתר עם מנוע מיוחד בשבת" (שולחן שלמה, שבת, ח"א, עמ' שפ"ו).

(פנחס תשפ"ג)