ד"ר עמוס בר דעמדי שנה נופלת פרשת מסעי המזכירה את פטירתו של אהרון הכהן מעלמא הדין סמוך לתאריך פקודתו בראש חודש אב, כפי הכתוב בפסוק: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ל"ג, ל"ח). אהרון מתואר במקרא ובחז"ל כטיפוס בעל אופי המנוגד לאופיו של אחיו הצעיר משה. לעומת משה אחיו הוא איש עממי שכוחו בפיו, הוא בעל תקשורת בין אישית מפותחת אהוד על הבריות. אהרון נשלח להיות דוברו של משה בפני פרעה משום שהוא מסבר את האוזן ובעל אופי כריזמטי המקרב את הבריות. במסכת אבות (א, יב) נאמר: "הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום", ובאבות דרבי נתן (יב, ג) מתוארת שיטתו של אהרן: "שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר, ואומר לו: בני ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו, וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה". אהרון איש שלום ודרכו של השלום היא למזג בין יסודות מנוגדים, לפשר ולגשר אף באמצעות עיקום העובדות ותוך כדי עיגול פינות, ומכאן שמשנים מפני דרכי שלום.
אהרון מייצג את כוחו של הרגש הפורץ גבולות גדרים ומסגרות. הוא משתף פעולה בעל כורחו, מפני דרכי שלום עם מקימי עגל הזהב והוא גם זה שעוצר את המגפה שפרצה בעם עקב מחלוקת קורח ועדתו. אהרון הוא איש שדרכו בעבודה על המידות, מידת הרחמים גוברת אצלו על מידת הדין, הרגש דומיננטי מהשכל כפי שמתאר זאת המשורר האלוקי בתהילים: "שיר המעלות לדוד, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש, ירד על הזקן, זקן אהרן, שירד על פי מדותיו" (תהילים קל"ג, א'-ב'). מידותיו של אהרון הם כשמן וכסיכה המשככת חיכוכים ויוצרת את האפשרות של שבת אחים גם יחד, שמן זה הוא אפקטיבי במידה והוא יורד מהראש ואינו כבול בשכל המעוגן בעובדות ובמציאות הממשית. אהרון הבכור מקבל את סמכותו של משה אחיו הצעיר ללא עוררין בשל מידותיו המפיגים קונפליקטים, ריבים ומדנים ומאפשרים "שבת אחים גם יחד". בניו ובני בניו של אהרון הולכים בעקבותיו, הם אנשי רגש שאינם יודעים גבולות וסייגים. נכדו, פינחס בין אלעזר מקנא לה' מתוך פרץ רגשי כנגד כל חוק ודין ובשל כך מוכתר בברית שלום, נדב ואביהוא מלאים באש שלהבת י-ה, ובקרבתם ל-ה' הם מקרבים אש זרה שאינה על פי ההלכה והמצווה.
בסתירה גמורה לאופיו ולדרכו של אהרן עומד משה, איש האמת, הדין, המצווה, המסגרת וההלכה, הנוקב את הדין כדברי התוספתא "משה היה אומר: יקוב הדין את ההר, אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחברו" (תוספתא סנהדרין, פרק א', הלכה ב). בעקבות מותם של נדב ואביהוא שותק אהרון, "וַיִּדם אַהֲרן" (ויקרא פרק י', ג). בשתיקתו הרועמת ובאיפוק הוא מביע את מידותיו האצילות של קבלת הדין בבחינת "שתיקה כהודאה". משה הוא איש השכל בשל כך הוא מנוכר וקר יותר לבריות, הוא אינו מחצין את רגשותיו ואינו סנסציוני וצבעוני ולכן הוא אינו עממי ופופולארי.
שני פנים אלו האמת והשלום, השכל והרגש, התורה והעבודה, משה ואהרון מתבטאים גם במידותיו של הקב"ה בין מידת הדין למידת הרחמים, בין מלך מלכי המלכים לבין אבינו שבשמיים. משה ואהרון מיצגים שתי אסכולות בעבודת ה' אשר התפתחו למגמות שונות ביהדות במשך ההיסטוריה הישראלית, בין שמאי לבין הלל, בין רבי יוחנן בן זכאי לבין רבי עקיבא, בין הפרושים לבין האיסיים, בין ההלכתיים לבין בעלי האגדה, בין הרבניים לבין בעלי הסוד, בין הרמב"ם לבין ריה"ל והרמב"ן, בין המתנגדים לבין החסידים, בין יהדות השכל לבין יהדות הרגש. ובדרך הטבע האחרונים עממים ופופולרים יותר מאשר הראשונים, שכן האחרונים יורדים אל המכנה המשותף הרחב יותר אצל המון העם.
(מטות מסעי תשע)
