ד"ר יצחק קניגסברג" ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר. הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן".
(במדבר לב' ,ב'-ה'). משה רבנו ניצב בפני דילמה קשה איך לנהוג. הוא לא הביא את בקשתם לפני ה' .
במקרה דומה של הקצאת נחלות, כאשר בנות צלפחד התייצבו לפני משה, לפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים, ושטחו את בקשתן:
"אבינו מת במדבר. ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו", משה פנה לקב"ה לקבלת פסק דין: "ויקרב משה את משפטן לפני ה' "(שם כז',ג' –ה') .
מדוע הוא הפנה לה' את בקשת בנות צלפחד, ומדוע הוא לא הפנה לה' את בקשת בני גד ובני ראובן ?
בחינת שני המקרים, מצביעה על הבדלים מהותיים ביניהם. בקשת בנות צלפחד נגעה לבעיה הלכתית בדיני יורשים. היא הייתה כרוכה בהשלכות חברתיות של הפסד נחלה במשפחה שאין לה בן, ובהעברת שטח משבט לשבט בזמן הנישואין של בנות צלפחד. לעומת זאת, בקשת בני גד ובני ראובן נגעה לבעיה חברתית, למתח שייווצר בין אלה המבקשים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה עכשיו, לבין אלה שעדיין צריכים היו להלחם על נחלתם.
במקרה של בנות צלפחד משה עמד חסר עונים, מול בקשה שנראתה צודקת. באין בן למשפחת חפר בן גלעד לשבט מנשה, נגזר עליהם להפסיד את חלקם בארץ ישראל. לאחר הקביעה בחוק שרק הבנים יורשים, משה נאלץ היה להגיש את משפטן לפני ה', שעשה תיקון לחוק: "נתון תן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן" (שם כז',ז'). כדי להימנע מאיסור העברת קרקע משבט לשבט כנאמר: "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלת אבותיו ידבקו בני ישראל" ( שם לב',ז'), נמצא הפתרון המשלים לתיקון חוק היורשים. במקרה של ירושת הבת:" וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו" (שם לו',ח').
במקרה של בני גד ובני ראובן, משה קיבל תשובה מאת ה' בעקיפין. כאשר בני ישראל יצאו להלחם בעוג מלך הבשן, פנה הקב"ה למשה: "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת כל ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי" (שם כא',לד,). מה הוא עשה לסיחון מלך האמורי? במלחמתו בסיחון כתוב: "ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו. ויקח ישראל את כל הערים האלה וישב ישראל בכל ערי האמורי. ויורש את האמורי אשר שם" (שם כא', כד'-לב'). במלחמת סיחון משה פעל על דעת עצמו. הוא נאלץ להלחם בו בעל כרחו, כי סיחון יצא להלחם בישראל. את האישור למעשי הכיבוש וירושת ממלכת סיחון, קיבל משה מגבוה לאחר מעשה, כאמור, ולפני מלחמתו בעוג מלך הבשן, שאף הוא יצא להלחם בישראל, וארצו נכבשה.
הסכמת ה' לצעדיו של משה, מעוגנים בדברי משה אל העם: "זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר ציוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה. שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן יריחו קדמה מזרחה" (שם לד', יג'-טו'), ובמסופר בספר יהושע: "וישובו וילכו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה מאת בני ישראל משלה אשר בארץ כנען ללכת אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה"(יהושע כב',ט').
לאחר כיבוש שטחי עבר הירדן המזרחי, במלחמה שנכפתה על עם ישראל, הייתה למשה דילמה קשה, מה לעשות בשטחים האלה, שמלכתחילה לא נועדו לעם ישראל. האפשרויות היו: עזיבת המקומות האלה, ומתן אפשרות לעמי הסביבה לפלוש לתוכם, או השארת חיל מצב, שישמרו על המקומות האלה עד גמר כיבוש ארץ כנען, ולאחר מכן סיפוח עבר הירדן וחלוקתה בין השבטים. הצעת בני גד ובני ראובן פתרה למשה את הבעיה. אם כך מדוע כעס עליהם משה ?
כעסו של משה היה על רקע דרישתם: "אל תעבירנו את הירדן". הוא לא כעס על עצם ההחלטה להישאר בעבר הירדן המזרחי.
הוא קבל על כך שמעשיהם יגרמו לדמורליזציה בעם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה. למה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה' ".(במדבר לב', ה'-ז')
בני גד ובני ראובן שהיו מודעים לבקשת בנות צלפחד, חשבו שגם בקשתם יעלה לדיון לפני ה', כבעיה משפטית בתחום חלוקת נחלות. לכן, פנייתם למשה נעשה בדחילו ורחימו: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן". לאחר שהם שמעו את תשובת משה, והבינו שאין כאן בעיה הלכתית, ואין צורך להביא את בקשתם לדיון לפני ה', הם התחייבו מיד לפתור את בעיית הדמורליזציה: "אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאנום אל מקומם. לא נשוב אל בתנו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו". גם טון הדיבור השתנה. לא עוד לשון תחנונים, אלא דרישה אולטימטיבית: "כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה" (שם לב',יז'-יט').
משה אישר את ההסכם תוך שהוא מכניס להם קצת "ידישקייט". לא: "נחלץ חושים לפני בני ישראל" אלא: "ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' ". וכן: "והייתם נקים מה' ומישראל". הם הבינו את המסר, ובהמשך הם התחייבו: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר", וכן: "את אשר דיבר ה' אל עבדיך כן נעשה" (שם לב' ,כז',לא')
הצד המשותף של בקשת בנות צלפחד ובקשת בני גד וראובן הוא: שניהם התנחלו בסופו של דבר על פי הדיבור לפני ה'.
(מטות מסעי תשע)
