"צא וחטא עבורי" – מה הייתם עושים?

פרשת השבוע מקפלת בתוכה את הדרמה הגדולה של פרשת נטילת הברכות בעורמה של יעקב. תחילתה בבקשת יצחק מבנו עשיו לצאת לצוד לו ציד לעשות לו מטעמים ובתמורה יצחק יברך אותו. רבקה שומעת את בקשתו של יצחק, הולכת ליעקב ומבקשת ממנו להקדים את עשיו ולבוא לאביו יצחק, עליו מעיד הכתוב: "יצחק זקן ותכהין עיניו מראות". יעקב אינו מרגיש בנוח מעצם בקשת אימו והוא חושש שמא הוא ייתפס במעשיו ואז בעיני אביו הוא יצטייר כנוכל "והייתי כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה". רבקה אינה מרפה ותגובתה אל תדאג האחריות עלי ובלשון הכתוב: "עלי קללתך בני, אך שמע בקולי".

בקשתה של רבקה מיעקב אינה ברורה והיא זוכה לביקורת. פשט הפסוקים מניח את הקורא בחוסר נוחות כיצד מזימה מעין זו מתרחשת אצל רבקה ואף יותר מכך אצל יעקב אליו מיוחסת תכונת היסוד של 'אמת' "תתן אמת ליעקב". הראשון שמבקר את המעשה הוא יצחק כאשר הוא נחשף למעשה יעקב הוא מתייג את האירוע באופן הבא: "בא אחיך [=יעקב] במרמה ויקח ברכתך".

אמרנו פשט. אך לפי חז"ל ופרשני המקרא, ולפחות אצל חלקם, את האירוע יש לקרוא באור אחר, ואת המעשים כאן לא ניתן לראות כשליליים אלא שהם ראויים. אם ננסח זאת אחרת, ניטשה היה זה שקבע שבהתבוננות על המציאות ויציקת משמעות, אין עובדות אלא רק פרשנות. ולכן את מה שקוראים יש להבין בצורה אחרת.

וברשימה זו אבקש לפתוח סוגיה משפטית המכונה 'שליח לדבר עבירה'.

במהותה סוגיית 'שליח לדבר עבירה' עוסקת בשאלת האחריות המשפטית במקרה בו אדם מבקש מחבירו או מאדם אחר שיבצע עבירה. בבסיס ובמקרה הפשוט השליח חייב, והמשלח פטור מאחריות.

בניסיון להסביר את היסוד והמקור לעקרון 'אין שליח לדבר עבירה', מושתת על התפיסה הלוגית לפיה "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין?". במילים אחרות – במרוץ ההיררכי בשאלת חובת הציות למי, ברור שיש ליתן עדיפות לבעל הסמכות העליונה מפני סמכות פחותה, בלשון התלמוד דברי ה"רב", שמבקש לבטא את בעל הסמכות, ודברי ה"תלמיד" שמבטא סמכות נמוכה או פחותה מדברי הרב, דברי הרב שומעין. כלומר, במתח שבין החוק החרות, או הנורמה לבין הוראה בלתי חוקית שיוצאת מפי מי שאינו מוסמך, יש ליתן עדיפות לבעל הסמכות, ולכן מקום שצו הא-ל או המחוקק מצווה או מורה לעשות משהו יש לציית לצו האלוקי ולהימנע מעשיית פעולה שמקורה בציווי של מי שחסר סמכות.

אלא שכאן יש לתהות על העיקרון המטיל חובה ואחריות על השליח מעקרון אחר שקיים בדיני השליחות, שקובע "שלוחו של אדם כמותו". ואם כך, מדוע נעניק פטור למשלח? דילמה זו עומדת ונידונה בתלמוד, ומוצגת בעמדות של שמאי, וכך מובאת המחלוקת בתלמוד: "האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש – הוא חייב, ושולחיו פטור; שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא: שולחיו חייב, שנאמר: אותו הרגת בחרב בני עמון". התלמוד מנסה לעמוד על גישתו של שמאי בניסיון להסבירה, אחד ההסברים המוצעים היא ההבחנה שבין אחריות בשר ודם לאחריות של האדם בדיני שמים. לנוכח אבחנה זו גם אם אדם פטור בדיני אדם לעיתים בגלל הקושי להרשיע את המשלח, אין בכך כדי לשחרר את המשלח מאחריות למעשיו בדיני שמיים.

המסר העולה מגישתו של שמאי בהקשר זה, שגם אם אדם פטור בהתאם למערכת האנושית, עדיין אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות למעשיו בדיני שמיים, זה מובנו של הפסוק: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם".

(תולדות תשפ"ב)