פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פסוק אחד הפותח את פרשתנו, נראה משונה ביותר למראית עין: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושטריכם, כל איש ישראל". בחזית מסדר הכבוד היהודי, ממש "לפני ה' ", ניצבים ה'ראשים'.
כפל המלים, "ראשיכם שבטיכם", עורר את שימת לב הפרשנים. יש שפתרוהו – כמו רש"י – בעניין אחד: "ראשיכם לשבטיכם". והוסיף עליו הנצי"ב, ב"העמק דבר": "לפי הנראה, 'שבטיכם' מיותר, ומה מקרא חסר 'ראשיכם' לחוד?
ותירוצו עמו: כל ראש ומנהיג, צריך להימדד "לפי שבטו". מנהיג אינו נבחן רק ביחס לחבריו המנהיגים, שיש והם פחותי מעלה, אלא על רקע השבט והקבוצה שאותה הוא נועד להנהיג. האם מילא שליחותו? האמנם מיצה את הפוטנציאל הטמון ב'שבטו'-שלו?
אך מה עושים כאן ה"שוטרים"? בדרך כלל, מקומם, אם בכלל, הוא בשוליים, לצד הגדרות, בשער הכניסה, בשמירה על הסדר הציבורי. אך במוקד הזירה, עם ה"ראשים" וה"זקנים"?
ושמא יחשוב מאן דהוא, שאין זו אלא רשימת אקראי, שאינה מכוונת כל צורכה, מדגיש רש"י: "החשוב חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל" (וראו ירושלמי הוריות ג, ח). כדי ליתן טעם בדבר, יש לשים לב לא רק לנוכחים, אלא גם לנפקדים. ומי לא בא? השופטים.
דווקא אותם שופטים נשואי פנים, שדרך כלל ניצבים בחזית לפי כל כללי הטקס, יושבי "כותל המזרח", חנוטים בחליפות וגלימות וחנוקים בעניבות, נעדרים מההתייצבות לפני ה'.
הסבר מעניין להיעדרות זו, הציע זקני הרב מרדכי הכהן, בעל "על התורה". מדרכו של עולם, כתב, שהכל מכבדים את השופט, אוהדים אותו ונוהגים בו דרך ארץ. לעומתו, את השוטר ואת אנשי ההוצאה לפועל, שמיישמים את החלטות השופט, הכל שונאים, מואסים ומגנים. וכל כך למה? הלא אחרונים אינם עושים אלא מה שהם מצווים מפי הראשונים?
אלא שהשופט אמנם מחייב את הפושע בעונש, אך יש שהוא גם מזכה אותו. תפקידו להרע ולהיטיב. ואילו השוטר והתליין תמיד מחייבים. לפיכך, הואיל ומטבע הבריות להשניא כל משליטי סדר ומשטר, הזכירם הכתוב לטובה, ללמדנו שמדינה טובה זקוקה לשוטרים טובים, והגונים להעמיד ארץ. שאלמלא מוראם, איש את רעהו חיים בלעו. בהיעדר אכיפה ראויה – אין כל ערך לחוק.
ושמא יש בפרשה גם מסר נוסף, ולא לחינם נקראת היא לפני הימים הנוראים, שבהם עומדים הכל לדרוש את ה' "בהיותו קרוב". תורת ישראל מלמדתנו את השוויון בעמידה לפני ה'.
בחיי היום יום, קיימת הירארכיה ברורה. ראש ממשלה ושריה, שופטים ודיינים, עשירים ונשואי פנים. למרות הדיבורים הרמים על השוויון, יש מעמד גבוה ויש מעמד נמוך.
אך בעמידה לפני ה', ובעשיית התשובה, יכול כל אדם מישראל, יהא אשר יהא, להגיע עד כיסא הכבוד. אין מוקדם ומאוחר, לא בתורה ולימודה ולא לפני הקב"ה. הכל יכולים, זכאים וחייבים לעסוק בתורה ובעבודת השם, ולכל אחד – לא רק לתופשי תורה "מקצועיים", רבנים וראשי ישיבות, חכמים ופוסקים, ניתנה הזכות להתייצב לפני הקב"ה ולשפוך לפניו שיח ותפילה, ללא צורך בשדכנים, או חיוב בתשלום דמי תיווך. הכל יכולים להתקרב לקדוש ברוך הוא, ובלבד ש"יקראוהו באמת", מתוך מעמקי הלב ולא מן הפה ולחוץ.
אכן, בשנים האחרונות שמענו לא אחת על פרשיות "ניצבים" למיניהם שהמיטו קלון על עמיתיהם ועל הארגון שאליו את משתייכים. אך אסור לטעות: אלה הם המיעוט, הלא רוב. כמו בימים כסדרם, ובמיוחד באלה הימים, רוב ה"שוטרים" עושים מלאכתם נאמנה, לילות כימים, בימים של חולין ובימות שבת ומועדים, בשמירה על הסדר הציבורי, בניסיון למנוע את הפצת המגפה הנוראה, במניעת פשעים, בחשיפת מעשי שחיתות, בהגנה על עוברי דרכים.
בשל אופי תפקידם, זוכים הם לא אחת למטר של חרפות וגידופים. פרשתנו מבקשת להזכיר לנו שבשעה שנעמוד כולנו לפני ה', כדאי שנזכור שגם הם – לצד הראשים והשופטים – ראויים לעמוד ראשונה במלכות, שאלמלא מוראם – איש את רעהו חיים בלעו.
(נצבים-וילך תשפ)
