איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורה"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם…" (דברים כ"ט, ט) – וכתיב: "וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ… וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו" (יהושע כ"ד, א) – משה הקדים ראשים לזקנים, יהושע הקדים זקנים לראשים… משה על שלא צרך להם בכיבוש הארץ – הקדים ראשים לזקנים, יהושע על ידי שצרך להם בכיבוש הארץ – הקדים זקנים לראשים. ירושלמי הוריות פרק ג', הלכה ה'.
ניתן להבחין בין שני סוגים שונים של מנהיגות. האחד – המנהיגות הפורמאלית, זו השואבת את עיקר כוחה וסמכותה מתוך מבנים חברתיים, המתבססים על גיל, ייחוס בחירה פורמאלית ומעמד. נראה כי דרשתנו בחרה לקרוא את המונח "זקנים" – כמדגיש את מאפיין ההנהגה המתבססת על גילם ומעמדם של המנהיגים, שזכו להיות המנהיגות הרשמית של העם. אחד המאפיינים המובהקים של מנהיגות מסוג זו, היא תחימתה במספר מוסדר של מנהיגים – "שבעים הזקנים", כאשר ברור מי זכה להיכלל במסגרת הנהגתית זו – ומי לא זכה לתואר הסמכותי.
סוג שונה של המנהיגות, היא ההנהגה הכריזמטית המתבססת על תכונות אופיו של המנהיג – שמצליח באישיותו לסחוף אחריו את הציבור ולהפוך למי שהציבור רואה בו את דמות מנהיגה. ה"ראשים", לפי דרשתנו, הם אותם המנהיגים הטבעיים של הציבור – שלעיתים קשה לציין באופן ברור מניין הם שואבים את סמכותם, אך בפועל הציבור נוטה לקבל את דעותיהם, לראות בהם דמות להזדהות ולהישמע לעצתם.
כך לדוגמא במישור המדיני, התהליכים מושפעים לא רק מהכרעותיהם של נושאי המשרות הפורמאליים, אלא גם מעמדותיהם של אנשי רוח, סופרים ועיתונאים – שעמדותיהם משפיעות על הציבור ועל מקבלי ההחלטות, מתוקף כושר השכנוע שלהם ומתוקף עמדתם המוסרית. גם בעולם ההנהגה הרוחני, קיימים רבנים ראשיים שאמורים לעמוד בראש ההנהגה הדתית בישראל, אך לפחות אלה המכהנים כיום גאים בכפיפותם למנהיגות רבנית של 'גדולי דור' שסמכותם לא מתבססת על היבטים פורמאליים – ומן הצד השני, קיים ציבור הולך וגדל הרואה ברבנים 'כריזמטיים' את מנהיגיו, רבנים שאינם "זקנים" (תרתי משמע) אך הם כפי הנראה מעורים יותר בציבור.
נראה כי דרשתנו מציעה תשובה מורכבת לשאלת היחס בין שתי הצורות של ההנהגה. מחד, כאשר אנו נמצאים במצב 'סטרילי' כבמדבר, קובעת הדרשה כי קיימת עדיפות לאותם המנהיגים שהעם רואה בהם את ראשיו ומנהיגיו, על פני אלו שמוגדרים כ'זקנים'. עדיפות זו כנראה נובעת מכך שבאופן עקרוני יש להעדיף תוכן על פני מסגרת, ויניקת סמכות מכוח השכנוע – על פני ההתבססות על חובה פורמאלית של קבלת הכרעת ההנהגה.
אך מן הצד השני, מדגישה דרשתנו כי בתקופות רבות בחיי העם, בעיקר בתקופות בהן חלים שינויים קיצוניים, ויש צורך בנקיטת הכרעות קשות – אנו חייבים לתת משקל יתר להנהגה הפורמאלית. בתקופות בהן קיים פוטנציאל גבוה לחיכוך בין-מגזרי, בתקופות בהם יש אינטרסים שונים לחלקי העם השונים (כמו בתקופת חלוקת הארץ לנחלות) – נתינת משקל יתר להנהגה הכריזמטית עלולה להיות מסוכנת ביותר.
החיסרון הבולט של ההנהגה הכריזמטית, הוא חוסר יכולתה לכפות הסדרים הסותרים את האינטרס של קבוצה מסוימת. כל עוד הציבור מעוניין להישמע להנהגה מסוימת באופן וולנטרי, והנהגה זו פועלת לשם חינוכו של הציבור וקידומו המוסרי – זוהי הדרך המוצלחת ביותר. אך כאשר מגיעים למקום המחלוקת, באותה תת-הקבוצה שתפגע מהכרעת ההנהגה הכריזמטית, יצמח באופן טבעי מנהיג ('כריזמטי' אף הוא) שיעמוד אל מול ההנהגה וישאל – 'מי שַֹמְכֶם?!'.
אך נראה כי מעבר לשאלת המועד המתאים להדגשת כל סוג של הנהגה, ניתן ללמוד מן הפסוק הפותח את פרשתנו את העיקרון החשוב ביותר. אם תמיד נזכור כי "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" – וכי לכל אחת מן ההנהגות יש תפקיד בעולמו של הקב"ה, לשאלה 'מי בראש?' כבר תמצא התשובה הנכונה בהתאם לסיטואציה ולדור. על ידי הכרה הדדית ביתרונות ההנהגה מן הסוג האחר, תוכלנה שתי ההנהגות לשלב ידיים ולפעול למען קידום העם כולו – "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ".
(נצבים וילך תשסז)
