ואצלתי מן הרוח אשר עליך

בעקבות המשבר הגדול שחש בו משה, על רקע פרשת המתאוננים, מבשר לו הקב"ה שעליו למנות שבעים זקנים לתפקיד רוחני חשוב בהנהגת האומה. ממעמדו כמנהיג יחיד בדבר ה', עובר משה רבינו לשמש ראש לסנהדרין, לגוף שההכרעות המרכזיות של האומה צריכות להתקבל בפניו. תהליך בנין הגוף הזה מתואר בתורה בורה מרתקת, ויש לנסות להבינו בצורה שלימה.
כך מתארת זאת התורה (במדבר יא, טז-יז):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".
המטרה הברורה היא להקל על משה, וזאת נעשה באמצעות האצלת רוח מאת ה' על זקני ישראל. כך אמנם פירשו רבים וטובים מן הפרשנים, לאור מסורות התרגום. לשון רש"י: "ואצלתי – כתרגומו וארבי, כמו (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל. ושמתי עליהם – למה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו, ואין אורו חסר כלום".
כלומר, הקב"ה משתמש בכוחו הרוחני של משה, ומשתמש בו כנר שממנו מודלקים כוחותיהם הרוחניים של הזקנים האחרים. הקב"ה מרבה את השראתו הרוחנית על העולם, באמצעות משה.
אולם, יש לשים לב שחלק מן הפרשנים לא ביארו את הפרשייה ברוח זו. כך כתב רמב"ן על אתר, בהביאו פרשנות מרתקת למונח "האצלה":
"ענין הכתוב להגיד כי בעת הדבור עם משה יהיה האצילות, וממנו הוא […] כי הזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפי השם ולא נראה להם במראה או בחלום! אבל השם מדבר עם משה, ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההיא! וזה טעם 'ויתנבאו ולא יספו', שלא יספו להתנבאות מעצמם, אבל בנבואה שאמר השם למשה – בה לבדה התנבאו".
כלומר, הזקנים לא התנבאו נבואה עצמית, אלא שמעו את נבואת משה. בעוד על פי רוב נבואת משה היתה נשמעת לו, ולו בלבד (ראה רש"י על הפסוק האחרון בפרשת נשא, שהביא את דברי חז"ל במדרש שהדגישו כיצד הדיבור היה מיועד למשה, ולא לאהרן), הרי שכאן מחדש הקב"ה שנבואה זו תהיה פומבית, וזקני העדה יראו את משה מתנבא, וממילא ייקבעו בליבם תכני נבואתו.
יתר על כן, הרמב"ן מחדש שמובנה של "האצלה" שונה מהמקובל:
"וזה טעם 'ואצלתי', שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם. ואין זה כענין 'ונתת מהודך עליו' (כז, כ), כי אצילות בכל מקום לשון עכוב אצלו […] הלא אצלת לי ברכה (בראשית כז, לו)".
אמנם, רמב"ן מביא גם את דעות המתנגדים לפירושו, אך איננו מקבל את פירושם:
"והמעתיקים מן הלשונות אמרו 'אצילות' על יציאת כח מן הכחות מאת הבורא ומתפשט על הנברא, ואומרים בנפש 'אצולה מרוח הקדש', כי הוא אצלם לשון המשכה. ואיננו נכון אצלי, כי האצילות יהיה המשכה או הנחה והפרשה, אצל הנותן הוא".
מסקנת הדברים מלמדת אותנו עד כמה כוחו של משה בנבואה היה רב, בין אם האציל לזקנים האחרים מהודו כפי המקובל כיום לפרש את המילה, ובין אם לפירושו של רמב"ן. הנחת המוצא שמשה רבינו האציל מרוחו על הדיינים שימשה גם את אמת המידה הבסיסית לקביעת הזכאות לדון במסורת, הסמיכה. כך כותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ד, א:
"אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה, או בית דין של שלשה – צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך. ומשה רבינו סמך יהושע ביד, שנאמר 'ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו', וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה.
ואותן הזקנים סמכו לאחרים, ואחרים לאחרים, ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו".
כח הסמיכה הזה איננו רק מדד איכות, ביטוי להערכתם של חכמי הדור הישן את מעלתו התורנית של בן הדור הצעיר יותר, אלא גם, ואולי בעיקר, אמצעי להשראת שכינה, כפי שדקדק הרמב"ם (סנהדרין ג, ז): "כל בית דין של ישראל שהוא הגון – שכינה עמהם", ומנגד (שם כג, ט):
"כל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל […] וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת כאילו תקן את כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל, שנאמר 'א-להים נצב בעדת א-ל' ".
לאור כוחו הגדול של דין התורה בישראל, ככלי להשבת הצדק על כנו, וכן להשראת שכינה, ראוי לכוון כוונה עמוקה בברכת "השיבה שופטינו כבראשונה", ולזכות מחדש לסמיכה איש מפי איש.
(בהעלותך תשסט)